October 2022 travel log
(Hebrew Follows – גרסה בעברית בתחתית – לחצו כאן לדלג על האנגלית)
The reasons – unwilling to accept what was written, unwilling to accept the writer, unwilling to accept the natural rhythm of things. and more…
I (Michal) decided to abandon the tired reports of: “We traveled from here to there, we went through all this and then that, we were cold, we were hot, we were scared and now we are in a beautiful place”, etc…, in favor of ruminations and processes I go through (and sometimes we go through) during the journey.
I did not find myself in that technical reporting, but if anyone is still interested in following the journey and understanding where we were and what we did, there is an updated page of the route here.
So if not that, what am I writing about?
I am constantly questioning the nature of this adventure.
On the one hand – I want it to continue forever.
On the other hand – I keep asking what I’m doing here and why.
On the third hand – I wonder if it is possible to continue and hope to fulfill myself while moving, asking if it is or is not possible to combine my love for adventures with holding a quiet and loving space for people asking for my heart.
On the fourth hand, Fifth hand and more –
What is my reason, our reason, to be in such a long journey so far from the world?
Here’s my take on it (for now):
We are celebrating the one year anniversary of our departure from a stable home and heading out into the world.
The beginning was stormy and challenging. When our travel routine settled down, the questions started to arise.
There is no doubt that on days of traveling and hiking with new views and the search for camp sites, the questions disappear and the new experiences revive the excitement and remind me of the taste of adventure. I would even go so far as to say the taste of existence.
On such a long trip, there are a lot of quiet and unexciting moments (for better or worse). You can also say very boring; these are the moments when I start to question everything, abandon my path, look for answers and dig into the depths of my soul.
I am currently writing from a house we rented in Berkeley, California, after about three months of wandering and exploring the Northwest coast (Washington and Oregon). Half an hour after we moved here it completely felt like home to me – our home, my home. The same is true everywhere we go – we find a camping spot, whether it’s a designated site or an open space out in nature, once or twice out on the street near a friend’s house, unpack some of our stuff and immediately we have our home.
I mention this because it is not taken for granted, at least not by me. I’ve been wandering this world for 45 years (and a half!) Without feeling a sense of home, shaken by any change, unable to maintain continuity, feeling like I don’t belong anywhere or to any group. Also I fear a lot, I fear almost everything.
Along with all of the above, I embarked on this adventure on my own free will and choice. I’m starting to understand why. At least one reason, there are surely more.
As mentioned – what I’m missing is a feeling of home. And what I try to give to the people I work with is a home for their hearts.
Now in this ongoing journey, I understand that I have created a home that goes with me everywhere I go, even when I am without our physical “home”. For me – that’s a lot.
I want to believe that there is a deep meaning in all of this, and that it is revealed as we go. I keep hearing inside my head many unaccepting voices of judgment about what I’m doing, and it can ruin whole days for us. We are experiencing a confusing period, in which we are disillusioned with many ideas that we had (mostly me) and there is something very liberating in giving up the fantasies, growing up, relaxing into what is and what is not. I want to believe that learning and nurturing, disconnecting from the world as we have known it until now, dealing with the loss of such disconnection, the beauty, the excitement, the emptiness and the void, have a deep meaning in them without the need to immediately draw important conclusions from this regarding our gifts to the world and the immediate benefit. Not that I cancel it, but when I am in a constant search for meaning, usefulness and practice, I detach myself from the thing itself and remain observing, sitting on a fence, on the one hand – my role and function in the world, and on the other hand – the adventures and amazing experiences I go through, without being neither here nor there . Just observing detached and not choosing. not surrendering not present.
In our conversations I say that my dream is to be all in, dare to go all the way with life, that’s what I mean. It can seem that I’m really doing it, but inside I know that I’m not devoted to anything, I always keep one eye squinting in other directions, so that I don’t miss anything. The truth is that it is quite exhausting and not fun.
In conclusion, I welcome the break, I love Berkeley very much and am excited to be here and now, in addition to waiting to continue the journey soon. The plan is to keep going south along with the sun, not before taking advantage of the proximity to a major airport and visiting family and friends in Israel. Our plans are fluid, and with diving into the journey comes a kind of inner silence that allows the gifts of such a journey to be revealed. I would love to share again soon.
To summarize the journey itself – the three months since we arrived on the west coast have been stunning in their beauty.
We moved from the magical beaches of Washington and Oregon to the mountains, escaped fire, inhaled dust and smoke. The National Parks: Olympic, Crater Lake, Mount Rainier, and the ridge of volcanoes from Baker to Shasta in California live up to their reputations. We went from minus degrees up to 32 (celsius) in one day. There were nights close to the peaks, and nights by the ocean waves. We tried our luck with whales, and saw tails and backs.
Whidbey Island and the San Juan Islands were wonderful. Sailing on the ferry at sunrise was one of the most beautiful moments of Rosh Hashanah.
And so we continue our journey, taking us with us everywhere we go, and the layers peel off at their own pace, some quickly, some remain, some dissolve with the sea air. I am both excited and afraid about the deserts in the south, and look forward to finding out where the wind will take us.
You are welcome to discover with us.
see you soon (or a bit later)
Thank you for being with us on this journey,
Elan & Michal
Photos from this part of the journey HERE
Click on the Photo to enlarge & details, click above the photo back to gallery
יומן מסע אוקטובר 2022
כמות הטיוטות שהיתה לפרק הזה ביומן עולה על כל דמיון.
הסיבה – אי השלמה עם מה שנכתב, אי השלמה עם מי שכתבה, אי הסכמה לקבל את הקצב הטבעי של הדברים. ועוד…
החלטתי (מיכל) לנטוש את הדיווח המשמים: ״נסענו מכאן לשם, עברנו את כל זה ואז את זה, היה לנו קר, היה לנו חם, פחדנו ועכשיו אנחנו במקום יפה״ וכו׳…, לטובת הגיגים ותהליכים שעוברים בי, ולפעמים בנו במהלך המסע הזה.
לא הצלחתי לעמוד מאחורי רמת הדיווח הטכני אבל אם בכל זאת מישהו מעוניינ.ת לעקוב אחרי המסע ולהבין איפה היינו ומה עשינו, יש דף מעודכן של המסלול כאן.
אז מה כן?
למעשה, אני נמצאת בשאלה תמידית לגבי מהות ההרפתקה הזו.
מצד אחד – רק רוצה להמשיך עוד ועוד.
מצד שני – שואלת מה אני עושה פה ולמה.
מצד שלישי – תוהה האם אפשר להמשיך ולקוות להגשים את עצמי תוך כדי תנועה, או שאולי אי אפשר לשלב את ההרפתקנות עם נתינה שקטה ואוהבת לאנשים שמבקשים את לבי.
מצד רביעי וחמישי ועוד –
מה הסיבה שלי ושלנו להיות בתוך הרפתקה כזו לאורך זמן, ורחוק מהעולם?
הנה מחשבותיי, נכון לעכשיו:
אנחנו חוגגים שנה עכשיו מאז שנפרדנו ממעט רכושנו, ומבית יציב ויצאנו אל העולם הגדול.
ההתחלה היתה סוערת ומאתגרת, וכשנכנסנו לשגרת המסע, השאלות התחילו להתעורר.
אין ספק שבימי נסיעה וטיולים עם נופים חדשים וחיפוש אחר מקומות חנייה ללילה, השאלות נעלמות והחוויות החדשות מעוררות את ההתרגשות ומזכירות את טעם ההרפתקה, ואפילו אגדיל להגיד את טעם הקיום.
בטיול ארוך כזה, יש המון רגעים שקטים ולא מסעירים (לטוב ולרע). אפשר גם להגיד מאד משעממים, אלו הרגעים בהם אני מתחילה להטיל ספק בכל, לנטוש את הדרך שלי, לחפש תשובות ולחפור במעמקי הנפש.
עכשיו אני כותבת מבית ששכרנו בברקלי שבקליפורניה, אחרי כשלושה חודשים של נדודים בצפון החוף המערבי (וושינגטון ואורגון). חצי שעה אחרי שעברנו לכאן זה כבר לגמרי הרגיש לי בית – בית שלנו, שלי. כך גם בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים – מוצאים מקום חנייה, בין אם זה מקום מסודר או שטח פתוח באיזור טבעי, ואפילו ברחוב ליד בית של חברים. פורקים כמה חפצים שהיו ארוזים ומיד יש בית.
אני מציינת את זה בגלל שזה בכלל לא מובן מאליו, לפחות לא מבחינתי. אני מסתובבת לי בעולם הזה כבר 45 שנה (וחצי!) ולא מרגישה תחושת בית, מתערערת מכל שינוי, לא מצליחה לשמור על רצף, מרגישה שלא שייכת לשום מקום ואף קבוצה, וגם מפחדת המון, כמעט מכל דבר.
לצד כל הנ״ל יצאתי להרפתקה הזו מרצוני החופשי ובבחירה מלאה. ואני מתחילה להבין למה. לפחות סיבה אחת, כי בטוח יש עוד.
אז כאמור – מה שחסר לי זה בית. ומה שאני מנסה לתת לאנשים שאני עובדת אתם זה בית ללב שלהם.
ועכשיו בתוך המסע הארוך הזה, אני מבינה שיצרתי לי בית שהולך אתי לכל מקום, גם כשאני בלי ה״בית״ הפיזי שלנו. וזה המון.
אני רוצה להאמין שיש בכל זה טעם, ושהטעם מתגלה תוך כדי תנועה.
אני ממשיכה לשמוע בתוכי קולות רבים של שיפוט וצקצוקי לשון על מה שאני עושה, וזה יכול להרוס לנו ימים שלמים בטיול. אנחנו חווים תקופה מבלבלת, בה אנחנו מתפכחים מהרבה אשליות שהיו לנו ובעיקר לי. יש משהו מאד משחרר בוויתור על הפנטזיות, בהתבגרות, בהרפיה לתוך מה שיש וגם מה שאין. עוד אני רוצה להאמין שהלמידה וההזנה, ההתנתקות מהעולם כמו שהכרנו אותו עד עכשיו, ההתמודדויות עם המחירים שבניתוק כזה, היופי, ההתרגשות, השממון והריקנות, יש בהם טעם עמוק מבלי הצורך מיד להסיק מזה מסקנות חשובות לגבי הנתינה שלנו לעולם והתמרה מיידית לתועלת. לא שאני מבטלת את זה, אלא שכשאני נמצאת בחיפוש מתמיד אחר המשמעות, התועלת והפרקטיקה, אני מתנתקת מהדבר עצמו ונשארת מתבוננת, יושבת על גדר, מצד אחד על תפקידי ותפקודי בעולם, ומצד שני על ההרפתקאות והחוויות החלומיות שאני עוברת, מבלי להיות לא כאן ולא שם. רק מתבוננת מנותקת ולא בוחרת. לא מתמסרת. לא נוכחת.
כשאנחנו מדברים בינינו ואני אומרת שהחלום שלי הוא להיות
all in
להעיז ללכת עד הסוף עם החיים, לזה אני מתכוונת. זה יכול להראות מבחוץ שאני ממש עושה את זה, אבל מבפנים אני יודעת שאני לא מסורה לשום דבר, כל הזמן משאירה עין אחת פוזלת לעוד כיוונים, שלא אפספס משהו. האמת היא שזה די מתיש ולא כיף.
לסיכום אני מברכת על העצירה, אוהבת מאד את ברקלי ומתרגשת להיות בכאן ועכשיו, וגם אשמח להמשיך בקרוב את המסע. התכנית היא להמשיך דרומה עם השמש, לא לפני שאנצל את הקרבה לשדה תעופה גדול וביקור של משפחה וחברים בישראל. התכניות שלנו נזילות, ועם הצלילה לתוך המסע מגיע גם איזשהו שקט פנימי שמאפשר למתנות של מסע כזה להתגלות. אשמח לשתף שוב בקרוב.
לסיכום המסע עצמו – שלושת החודשים מאז שהגענו אל החוף המערבי היו מהממים ביופיים.
עברנו מהחופים הקסומים של וושינגטון ואורגון להרים, ברחנו משריפה, נשמנו אבק ועשן. הנשיונל פארקס: אולימפיק, קרייטר לייק, הר רינייר, וסדרת הרי הגעש מבייקר ועד שאסטה בקליפורניה מצדיקים את המוניטין שלהם. עברנו ביום אחד ממינוס מעלה ל32 (צלזיוס). ישנו לילות קרובים לפסגות, ולילות צמודים לגלי האוקיינוס. ניסינו את מזלנו עם לווייתנים, וראינו זנבות וגבים.
האי ווידבי ואיי סן חואן היו מופלאים. שיט במעבורת בזריחה היה אחד הרגעים היפים בראש השנה.
וכך אנחנו ממשיכים במסע, לוקחים אותנו אתנו לכל מקום והשכבות מתקלפות בקצב שלהן, חלקן במהירות, חלקן נשארות, חלק מתמוססות עם אוויר הים. אני מתרגשת וגם חוששת לקראת המדבריות בדרום, ומצפה לגלות לאן תקח אותנו הרוח.
מוזמנים ומוזמנות לגלות יחד אתנו.
נפגש בקרוב (או ברחוק)
תודה שהייתןם איתנו במסע הזה,
אילן ומיכל
לחצו על התמונה לפרטים והגדלה, ולחצו מעל התמונה לחזור לגלריה
מיכלי קראתי עכשיו והרגשתי שנתת לי לרגע להיכנס ללב ולמחשבות שלך. תודה רבה על השיתוף הכנה שלך, האנושי, האמיתי, העמוק. אני נהנית להכיר עוד חלקים שלך ומזהה עם הרבה מהדברים שאת מתארת. איזה מסע מופלא שולחת אהבה וחיבוק וממשיכה לעקוב אחרי העלילה.
תודה זיו אהובה.ואיזה כיף שאירחתם אותנו לאחד מהרגעים המופלאים של המסע הזה
נכנסתי מיכלי, קוראת אותך בהתרגשות והשראה, מחברת אותי ליצר ההרפתקאות שלי
440ef1