Travel Log - Florida - January 2022

12feeteverywhere
12feeteverywhere
12feeteverywhere
12feeteverywhere

January 15, 2022 

(Hebrew Follows – גרסה בעברית בתחתית – לחצו כאן לדלג על האנגלית)

We are “stuck” in Florida, waiting for some repairs to be done at Airstream of Tampa. Pity us 😉

It is still very hard to find sites at campgrounds in Florida during the winter, and we are wondering if we should head a little west after fixing the rig. It’s hard to imagine leaving this perfect weather in the middle of winter for anything else. But – we will let the stars speak and the ways be shown to us.

This adventure is not all smiles and beautiful scenery (although there are a lot of both), this adventure is meaningful to us both in so many ways, we are slowly learning to realize.

**Clarification – For those reading here first time  – most of the writing here will be done by me – Michal, so sometimes I will write in plural, and others as singular**

Daily life may seem like really “normal” functioning, plus a little extra. Taking care of the dogs, feeding them and taking out for walks, cooking, cleaning, laundry are all part of our daily routine. We both still work a little and for that we need to find places with either WIFI or a strong cellular connection so we can be in touch with the people we work with. In addition there all things related to to mobility – Planning, packing, driving, campground bills, reservations, constant tracking of cancellation systems for desired campgrounds, and then settling in new environments on a regular basis. Just that can fill our days without even thinking of anything else. Most of the time this life is very satisfying and fulfilling, especially when recreation, touring, kayaking and exploring new places are added to them. In all of this lives a couple, naturally sometimes moody (mainly a certain one of the two), at times a quarrel or misunderstanding and a feeling of frustration may occur too. For now we find each other’s company to be a great deal, while once in a while we zoom with family and friends.

I really really really! Miss my son Laor, my friends and family in Israel and in the Princeton area and hope to meet and visit them while living this nomadic life. Our friend Rachelle (from Princeton) visited. She stayed with the dogs and the rig while we were taking a short break in Mexico and we got to spend precious time together before and after while roaming together. She might even visit again soon. Anyways the plan is to meet Laor sometime in the coming weeks, and to arrive in Princeton in May, when I will also want to make a short trip to Israel.

I continue writing now, the morning after. The weather forecast showed a tropical storm expected to start at night, so we stopped everything we were doing and got everything packed and ready to move if needed, and also moved the rig away from the huge and generous tree we were lucky to park under for two days. At 6 am we awoke to a dramatic thunderstorm and then came the phone alerts to get shelter and high probability of a tornado heading our way in the next 30 minutes. Half of us was very calm and ready for anything, while the other half read all alerts and regulations as she sat away from the windows counting the minutes for the storm to pass. And here we are and all is well, thank god. A few drops on our tin roof and the sun shines again on Tampa Bay and on the beaches of the Gulf of Mexico.

Lately I have been asking myself why I needed to move so far away from my comfort zone. Why deal with all of my biggest fears? Being removed from everything familiar, meeting myself without the distractions life provided until now, I realized the answer was embedded in the question – I really want to meet myself and the world without distractions. In about two weeks I will celebrate my 45th birthday and feel a new inner position towards life, a will to give and offer, to do something meaningful and to generally understand deeper who I am and what I have to give. A sort of route recalculation. Finding stability and anchoring without depending on anchors outside of me (or at least as little as possible). I realize that nature-adjacent living, with very little material belongings, the mobility and flexibility that comes with it, encounters with animals and sceneries and a life of simplicity, allow me a lot of freedom of mind and being. I think I could say that life in this open world, despite the challenges and hardships, allows me to be open to something bigger than me and connected to myself and my essence. All of this while experiencing so much beauty and fulfilling a life-long dream.

I end this post on a positive note, while the sun rises. I didn’t know what will be written here, and I suspect myself of writing mainly to gather my thoughts and process my feelings. If through that I could update those of you who are interested – we all win.

We will meet in the next post, hopefully sometime in the near future.

Thanks for being with us.

Michal & Elan

Photo Gallery

Our route in detail

Tips and things we learned

12feeteverywhere

Nobody knows the troubles I've seen

15/1/2022

אנחנו ״תקועים״ בפלורידה, מחכים לתיקונים והחלפה של כמה חלקים בסוכנות איירסטרים בטמפה

אוי האומללות 😉

ממש קשה למצוא מקום לחנות את החללית בתקופה החורף בפלורידה והתחלנו לתהות אם כדאי לנסוע קצת מערבה בסיום התיקונים. קשה לדמיין איך אפשר לעזוב מזג אוויר כזה מושלם בשיא החורף לטובת כל דבר אחר. אבלניתן לכוכבים לדבר ולדרך להחשף בפנינו

**הבהרהמי שקורא/ְת אותנו פעם ראשונה, אני מזכירה שאת עיקר הכתיבה פה אני אכתובמיכל. כך שמדי פעם אכתוב ברבים ומדי פעם ביחידה**

ההרפתקה הזו היא לא רק חיוכים ונופים יפים (למרות שיש הרבה משניהם), יש כאן משמעויות רבות ששנינו עדיין מגלים ולומדים לראות

המופע היומיומי של החיים נראה כמו תפקוד רגיל פלוס עוד קצת. צריך לטפל בכלבים, להאכיל ולהוציא לטיולים, לבשל, לנקות, לכבס. כל אחד מאתנו גם עובד קצת, בשביל זה צריך לחפש מקום עם אינטרנט כדי להתחבר לעולם ולאנשים. בנוסף כל האלמנט של ניידותתכנון,  אריזה, נסיעה, תשלומים על מקומות, הזמנות, מעקב אחרי ביטולים במקומות נחשקים,  ואז היכרות עם מקום חדש. כל זה יכול למלא את הימים בקלות בלי לחשוב או לעשות שום דבר מעבר. רוב הזמן החיים האלו מאד ממלאים ומספקים, במיוחד כשאנחנו מוסיפים להם בילויים, טיולים, שיט קיאקים ועוד חקירה וגילוי של מקומות חדשים ולא מוכרים. בתוך זה זוג אנשים, לפעמים עם מצבי רוח (בעיקר חלק אחד מתוך השניים), לפעמים איזה ויכוח או אי הבנה, ולפעמים גם תסכולים מן הסתם. בינתים זה נראה שרוב הזמן , ממש טוב לנו להיות רק שנינו ופעם בכמה זמן לעשות זום עם חברים ומשפחה

אני מאד מאד מאד! מתגעגעת ללאור ולחברות ומשפחה בישראל וגם באיזור פרינסטון ומקווה להצליח בתוך חיי הנוודות שלנו גם להצליח לפגוש ולבקר. ראשל, חברה של שנינו מפרינסטון הגיעה לבקר וגם לשמור על הכלבים כשטסנו למקסיקו. היה ממש כיף שנשארה אתנו שבוע לפני ועוד כמה ימים אחרי. יכול להיות שהיא תגיע לביקור נוסף בקרוב. ובכל מקרה התכנית היא לפגוש את לאור איכשהו במהלך השבועות הקרובים, ובמאי להגיע לפרינסטון ואז גם לטוס לישראל לביקור קצר

עכשיו כבר הבוקר למחרת היום שהתחלתי לכתוב. ראינו בתחזית מזג האוויר שצפויות סערות של גשם ורוחות בלילה והתחלנו בערב לארוז הכל וגם הזזנו את הבית שלנו שלא יהיה מתחת לעץ הענק והנדיב שהיינו תחתיו יומיים. ב6 בבוקר התעוררנו בלב סופת רעמים וברקים טרופית דרמטית והגיעו התראות לטלפון שמתריאות לתפוס מחסה וסיכוי לטורנדו בחצי שעה הקרובה. חצי מאתנו היה מאד רגוע ומוכן למה שיגיע, והחצי השני קראה את כל הוראות הזהירות והתרחקה מהחלונות בזמן שחיכתה לחצי שעת הסכנה לעבור. והנה אנחנו כאן אחרי הסערה, תודה לאל. רק טפטופי גשם קלילים על גג הפח ולאט לאט זורח לו יום חדש כאן במפרץ טמפה שלחופי מפרץ מקסיקו

ביומיים האחרונים שאלתי את עצמי למה הייתי צריכה לצאת כל כך רחוק מאיזור הנוחות שלי, למה להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלי, עם הריחוק מכל מה שמוכר וידוע, לפגוש את עצמי בלי הסחות הדעת שהחיים סיפקו לי עד כה. הבנתי שהתשובה נמצאת בגוף השאלה. אני ממש רוצה לפגוש את עצמי ואת העולם בלי הסחות דעת.  בעוד כשבועיים אני חוגגת יומולדת 45 ומרגישה איזושהי התמקמות חדשה אל מול החיים, רצון לתת, ולעשות משהו בעל משמעות  ובאופן כללי להבין יותר לעומק מי אני באמת ומה יש לי לתת. קצת כמו חישוב מסלול מחדש. ומציאת עוגן ויציבות ללא תלות בעוגן חיצוני (או לפחות כמה שפחות תלויה בעוגנים חיצוניים)

בנוסף אני מבינה שמשהו בחוויית חיים יותר מחוברים לטבע, ללא הרבה חפצים וקשר לעולם החומר, היכולת לעזוב ולמצוא מקום שמותאם לנו בכל רגע נתון, המפגשים עם חיות ונופים וחיי פשטות  מהסוג הזה, מאפשרים לי חופש הוויה וחופש מחשבה. אולי אני יכולה להגיד שהחיים בעולם הפתוח, על אף הקשיים והאתגרים, מאפשרים לי להיות פתוחה  למשהו רחב ממני ומחוברת לעצמי ולמהות שלי. ועל הדרך לחוות את כל היופי הזה ולהגשים את חלום חיי

אני מסיימת את הפוסט הזה בנימה חיובית, תוך כדי שהשמש זורחת. לא ידעתי מה ארצה לכתובומרגישה שיש משהו בכתיבה שהוא בעיקר מסדר לעצמי את המחשבות ואוסף את הרגשות. ואם גםתוך כדי אני יכולה לשתף את מי שמתענייןאז כולנו זכינו❤️

נפגש בפרק הבא, בתקווה שמתישהו בעתיד הקרוב

תודה שהייתם אתנו,

אילן ומיכל

More posts

Click on the icons on the map to see places we stayed at along our route

Want to contact us?

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *