12 Feet Everywhere https://12feeteverywhere.com/ Michal & Elan Plus two Dogs On the Road Tue, 28 Feb 2023 22:06:16 +0000 en-US hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.4.3 https://i0.wp.com/12feeteverywhere.com/wp-content/uploads/2022/06/cropped-12-feet-logo-2.png?fit=32%2C32&ssl=1 12 Feet Everywhere https://12feeteverywhere.com/ 32 32 207921652 Baja California – Mexico https://12feeteverywhere.com/baja-california-mexico/ https://12feeteverywhere.com/baja-california-mexico/#respond Sat, 18 Feb 2023 01:21:11 +0000 https://12feeteverywhere.com/?p=2552 Travel Log – Baja California, Mexico February 2023 https://12feeteverywhere.com/wp-content/uploads/2023/02/לווייתן3.movhttps://12feeteverywhere.com/wp-content/uploads/2023/02/לווייתן2.mp4https://12feeteverywhere.com/wp-content/uploads/2023/02/לווייתן.mp4https://12feeteverywhere.com/wp-content/uploads/2023/02/IMG_4148.לווייתן4.movhttps://12feeteverywhere.com/wp-content/uploads/2023/02/לווייתן5.mov Travel Log – Baja California, Mexico – February 2023 (Hebrew Follows – גרסה בעברית בתחתית – לחצו כאן לדלג על האנגלית) The most exciting and moving part of our journey yet. The practical details and the exprience itself are interwoven. It is still early to come […]

The post Baja California – Mexico appeared first on 12 Feet Everywhere.

]]>

Travel Log - Baja California, Mexico February 2023

Travel Log – Baja California, Mexico – February 2023

(Hebrew Follows – גרסה בעברית בתחתית – לחצו כאן לדלג על האנגלית)

The most exciting and moving part of our journey yet. The practical details and the exprience itself are interwoven. It is still early to come to conclusions, but one is crystal clear – 10 days are too short. And if the stars align for us as planned next winter we will go for a longer period and go south all the way to the bottom – Cabo San Lucas. Here before you is the amazing journey:

We crossed the border at Calexico / Mexicali east.

We arrived at San Felipe just after sunset. It was our first drive in Mexico. We felt a bit anxious because of our lack of familiarity. The roads are narrow, but this section wasn’t as bad as we had anticipated. It  passes through endless salt flats, occasionally elevated above them, and in parts with no shoulders at all.

In San Felipe we didn’t find the campground hosts but met other travelers who showed us where the beach was (for boondocking). We spent the night and headed off early in the morning after fueling up the truck.

Second stop – Camp Rancho Grande in Bahia De Gonzaga. We met a sweet Israeli family and we all agreed it felt a lot like Sinai (in Egypt). It was only a two hour drive along the coast until the beautiful white sanded bay spread before us, surrounded by mountains on the calm and smooth Sea of Cortez. Within walking distance is a small town, colorful houses side by side, mostly well built, some garnished with whale bones. In all that town we saw one man sitting outside his house playing ball with his dogs. The first day the sea was quiet and peaceful but the next day was stormy. In both it was beautiful and inspiring. But we are here for the whales, so after two days we packed ourselves and continued south.

After a 4 hour drive through a cactus nature preserve with amazingly beautiful cacti of all sizes (highway 1), we arrived at our:

Third stop – Guerrero Negro is a small town that was developed by a salt company and lies close to the famous lagoon on the Pacific Ocean where the whales come every winter to mate and give birth. The lagoon is safe from the Orca whales. In deeper waters the orcas approach and bite the mother’s tail and while she turns to see what happened the others attack her baby. The lagoon is not deep enough for that whole trick and that is why the gray whales are all over the lagoon happy and safe. We found them to be very fond of all the attention they are getting from tourists like us and they love to approach the little boats to get petted while calls of excitement fill the air. We took 3 tours, mostly because the first two days were windy and the whales couldn’t approach as close.

We first arrived at Mario’s campground  just before the town itself. They have a very nice restaurant and their own whale watching tours. We stayed 2 nights for the convenience of full hookups, but quickly realized the only reliable part is the sewer. The water is not potable, and the electricity is unreliable. it is quite small and crowded, especially in comparison with the wide open beaches all over. All the other travelers had dogs too so it was a bit stressful and tight. So after 2 days of trying to figure some power troubleshooting and online work, we left to stay by the lagoon.

Fourth stop – Laguna Ojo de Liebre. South of town, a dirt road through the salt flats leads to the lagoon. At the end of the road is a restaurant with a company that takes tours to the whales all day long (unless it is too windy). Beyond the restaurant, after paying 100 pesos (about $5) there are lots of camping spots. We saw the whales spouting and breaching from the beach. We took our second tour from there, but it was still too windy for the whales to approach us.

On our last day as we were packing and getting ready to leave we saw the water was flat and there was no wind. We decided on the spur of the moment to go out for the third time. Thank God we did. These gentle giants came so very close, surrounded the boat, rubbed against it, rose up for petting, seemed really amused by our excitement and made real contact with us. The peak was when one came up and I was so excited that I gave her a kiss and a hug. I couldnt quite get over this for many hours, actually days. There were babies, and adults, males and females. We saw their mating dance where two males woo one female. It was an out-of-this-world experience. It is almost incomprehensible, this encounter with such a huge creature that goes out to the great ocean, swims all the way to Alaska and back, sweeps krill and secrets from incredible depths, then swims up so gently and quietly to to receive a pet, rolls over to show us its belly, gets closer with its huge eye to see us, then spouts right on us. It feels like they love human contact. These whales are at the lagoon each winter and the best time to see them so close is between January and March. If you go (you should, flights are available to that area too) plan a few days extra so you could pick a day with no wind to go out on the tour. It makes all the difference.

Fifth stop – Bahia de Los Angeles. We drove back north through highway 1 and turned right to route 12 that leads to one of Baja’s prettiest vistas. The road itself is in very bad shape, but if you go slow you will arrive at one of the most beautiful bays of the Sea of Cortez. We arrived at Campo Archelon owned by Antonio – a great guy. He has hot showers, a restaurant / cafe with amazing food including vegan and GF (a first here) and really good internet. There’s a beautiful beach, a pretty lighthouse about a mile away, and great vibe with lots of working travelers sitting all day with their computers in the cafe. We heard that in the summer at La Gringa close by you can swim with whale sharks. We wanted to stay two nights, it was so beautiful. But a storm began on the second morning and we saw on our weather app that the weather is better up north.

But then we had a new drama – there was no more diesel in the only gas station in town. After a lot of help from Antonio, Elan managed to get some from a hotel down the road. They hold tanks for their generators. We filled up a few gallons and headed off a bit late with lots of hope , half a tank of diesel and no cell service.

We made it back to Gonzaga bay, where we filled up and then drove 45 minutes north on route 5 to Puertocitos. We read about the hot springs in town and decided to give it a go. We made it there just as the sun was setting on a sleepy deserted town, and at the bottom of the hill by the water we found the campground. The guard  charged us  600 pesos to enter (about $35) and the dogs had a bit of time to run around the beach before the dark.

We woke up very early like we always do and after sunrise headed for the hot springs. We didn’t know what we were headed for and oh, the wonder – steaming pools between the rocks going down to sea. There was a woman there who explained that the temperature of the pools depends on the tide. In high tide water from the sea mix with the spring water and reduce the heat. The pools closer to sea cool more than the ones further up, so you can choose the heat you want. Timing was perfect for us to take all clothes off and enter the big central pool. Outside temperature was really cold but the pool was perfectly warm for us to sink into long minutes of pure pleasure with the colors of the sunrise and the smell of sulphur, all kinds of birds flying by and peaceful silence all around. That was the perfect and nourishing ending of a great unforgettable adventure. We are definitely planning on coming back next year, just trying to find a cheaper car insurance.

Conclusions

  • It’s better to arrive before 3 pm to campgrounds, mostly beacuse that’s when a lot of places close.
  • It’s better not to drive at night , even though Baja is not considered dangerous. There is no cellular service in most places and no shoulders on the side of the road in case something happens.
  • Take an extra gas/diesel container with you, and fill up everywhere you find your kind of gasoline – they sometimes run out of it in their stations.
  • There are places without ATM, and a lot of campgrounds, shops, restaurant and gas stations accept only cash. Bring enough cash with you. American dollars are fine too.
  • Potable water – buy there or bring with you. The water from taps is not potable.
  • Electricity – it is unstable if you connect to hookups and don’t use if you don’t have a surge protector.
  • Tools and essential parts – there are no RV stores anywhere but Cabo San Lucas at the southmost point (about 20 hour drive from the border).
  • Internet and cellular – the only places with cellular reception were San Felipe and Guerrero Negro. Our Starlink worked great there but we saved on battery power and used it only a few hours a day.
  • Dogs – if you arrive with your pets beware of coyotes around dusk and dawn.


    We made it to Guerrero negro as our southern most destination; it is on the border between Baja North and Baja Sur. We heard from travelers how amazing it is further south, but can’t say for ourselves because we didnt have time this visit to make it there. We met a couple from a small place by La-Paz called La Ventana. They said it is beautiful there and you could swim with all kinds of whales and sharks. Generally we met a lot of really great people on this too-short part of our journey.

Blessings until next time

Thank you for being here

with love

Elan and Michal

Photos from this part of the journey HERE

Click on the Photo to enlarge & details, click above the  photo back to gallery 

Photo Gallery

12feeteverywhere

Our route in detail

Tips and things we learned

12feeteverywhere

Nobody knows the troubles I've seen

יומן מסע ינואר 2023

יומן מסע – באחה קליפורניה, מקסיקו – פברואר 2023

הפרק הכי מפעים ומרגש שהיה לנו עד כה במסע. הפרטים הטכניים שזורים בין החוויות. עדיין מוקדם להסיק מסקנות. אבל מסקנה אחת ברורה- 10 ימים זה מאד קצר ואם הכוכבים יסתדרו בהתאם, בחורף הבא נרד לתקופה ארוכה יותר וגם נדרים עד התחתית – קאבו סן לוקס. לפניכם המסע המופלא שהיה:

חצינו את הגבול בקלקסיקו / מקסיקלי מזרח.

הגענו לסן פליפה ממש אחרי השקיעה. זו היתה הנסיעה הראשונה שלנו במקסיקו, עדיין לא הכרנו כלום והרגשנו קצת מתח. הכבישים צרים אבל לא בחלק הזה לא כמו שחשבנו. הנסיעה היא בעיקר דרך מדבריות ויש נסיעה מאד ארוכה דרך לגונת מלח מיובשת על כביש מוגבה ללא שוליים.

בסן פליפה לא מצאנו את האנשים שקבענו אתם, ותיירים אחרים הראו לנו איפה נמצא חוף שאפשר לחנות בו, הגענו רגע לפני החשכה כשאנחנו עדיין לא יודעים בדיוק איפה אנחנו. בבוקר מוקדם מילאנו דלק ויצאנו לדרך.

תחנה שניה – קמפ ראנצ׳ו גראנדה, במפרץ גונזגה. פגשנו משפחה ישראלית מתוקה וכולנו הסכמנו שהתחושה היתה כמו להגיע לסיני. בסך הכל נסיעה של שעתיים לאורך החוף עד שנגלה לעינינו מפרץ עם ים חלק – ים קורטז, מוקף בהרים מדבריים וחול לבן. במרחק הליכה יש עיירה קטנה שהרגישה כמו עיר רפאים. בתים צבעוניים צפופים אחד ליד השני, כולם בנויים לתפארת, חלקם מקושטים בעצמות לווייתנים בכניסות. ובכל העיירה הזו ראינו אדם אחד יושב מחוץ לבית שלו וזורק כדורים לכלבים שלו. ביום הראשון היה שקט ומקסים, וביום השני התחילו רוחות מאד חזקות. גם כשהים חלק ומבריק וגם כשהוא סוער, מאד מאד יפה שם. אבל – אנחנו כאן בשביל הלווייתניות, אז אחרי יומיים אספנו את עצמנו ויצאנו לדרך שוב.

אחרי נסיעה של 4 שעות דרך שמורת טבע שופעת קקטוסים מרהיבים ביופיים ובגודלם על כביש מספר 1 – כביש מאד צר ללא שוליים, הגענו ל:

תחנה שלישית – גררו נגרו –  עיירה קטנה שהתפתחה סביב מפעל ייצור מלח ושוכנת למרגלות הלגונה המפורסמת באוקיינוס השקט אליה מגיעות ומגיעים לווייתנים ולווייתניות בכל חורף כדי להתרבות: להמליט ולהזדווג בלגונה המוגנת מלווייתניות האורקה. במים עמוקים יותר האורקות מגיעות אל הלווייתניות עם הגורים בלהקה. בזמן שאורקה אחת מציקה לאמא לווייתנית בזנב והיא מסתובבת לבדוק מה זה, האחרות תוקפות את הגור שלה. בלגונה הן לא יכולות לעשות את זה ולכן הלגונה שורצת לווייתנים אפורים נינוחים ושמחים. גילינו שהם מאד מאד אוהבים את תשומת הלב שהם מקבלים מתיירים כמונו והם מגיעים עד הסירות הקטנות לקבל ליטופים וקריאות התלהבות. יצאנו 3 פעמים לשייט כזה, בעיקר כי ביומיים הראשונים היתה רוח שלא אפשרה ללווייתנים להשאר קרובים אלינו.

בהתחלה הגענו לקמפגראונד בשם מריו ממש בכניסה לעיר. יש שם מסעדה טובה וחברה שמוציאה שיט לווייתנים. היינו שם יומיים בגלל הנוחיות של מים, חשמל וביוב. אבל מהר מאד גילינו שהדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו שם זה הביוב. מה גם שזה מקום קטן וצפוף יחסית לכל החופים הפתוחים ורחבי הידיים שנמצאים בסביבה. בנוסף לכל שאר המטיילים שם גם היו כלבים וזה גרם לקצת מתח.

אחרי יומיים של נסיונות לפתור בעיות חשמל ויום עבודה אונליין יצאנו ממש אל הלגונה.

תחנה רביעי – לגונה אוחו דה לייברה – קצת דרומית מהעיר, שביל עפר שעובר דרך מישורי המלח ומגיע ממש ללגונה עצמה. בקצה השביל יש מסעדה וממנה יוצאים לשיט לווייתנים במשך כל שעות היום (אלא אם יש רוחות). ומעבר למסעדה לאחר שמשלמים 100 פזו (בערך 5 דולר) אפשר להחנות ללילה לאורך הלגונה. מהחוף רואים את הלווייתנים במרחק משפריצים וקופצים. משם יצאנו לשיט נוסף ופגשנו המון לווייתנים אבל הם לא הצליחו להתקרב בגלל הרוחות והגלים.

ביום האחרון כשכבר ארזנו הכל והתכוונו לנסוע משם ראינו שהים שטוח לגמרי והחלטנו בספונטניות לצאת בפעם השלישית. איזה מזל שיצאנו!! הענקים העדינים התקרבו, הקיפו, התחככו, עלו לליטופים, נראו משועשעים מההתלהבות של כל יושבי הסירות, ממש יצרו קשר. השיא היה כשאחת עלתה ממש מולי ונתתי לה חיבוק ונשיקה. לא הצלחתי להרגע מהארוע המכונן זה שעות אחר כך, בעצם ימים. היו גורים, היו בוגרים, ראינו את ריקוד החיזור שלהם (זה בשלישיות), באמת אחד השיאים. זו חוויה מרגשת בכל כך הרבה מובנים. המפגש עם ייצור ענק כזה, אותו אחד שיצא אל האוקיינוס הגדול ושייט עד אלסקה ואז חזר, ששולה צדפות וסודות מהמעמקים, שעולה בעדינות שאין לתאר כדי לקבל ליטוף ומראה לנו את הבטן, עולה עם העין הגדולה קרוב קרוב כדי לראות אתונו, מתקרב ומשפריץ. זה הרגיש שהם ממש נהנים מיצירת הקשר אתנו. הם נמצאים שם בלגונה כל שנה בחורף, והבנו שהתקופה הכי טובה היא בין ינואר למרץ. אם אתם נוסעים (כדאי לכם, אפשר גם לטוס ישירות), קחו כמה ימים להשאר שם כדי לבחור יום לצאת לים כשאין רוחות. זה עושה את כל ההבדל.

תחנה חמישית – מפרץ לוס אנג׳לס. חזרנו על כביש אחד צפונה, ופנינו ימינה לכביש 12 שמוביל לאחד הנופים היפים של באחה. הכביש עצמו במצב מאד רעוע, אבל אם נוסעים לאט מגיעים לאחד המפרצים היפים של ים קורטז. הגענו לקמפ ארצ׳לון השייך לבחור מקסים בשם אנטוניו. יש אצלו מים חמים במקלחות, בית קפה / מסעדה עם אוכל מדהים ממש – כולל אפשרות טבעונית ללא גלוטן (מה שלא היה בשום מקום עד כה), ואינטרנט ממש טוב. יש שם חוף מהמם, במרחק מייל אחד מגדלור יפה, אווירה מדליקה, עם הרבה מטיילים שגם עובדים ויושבים כל היום בבית קפה עם המחשבים שלהם. שמענו שבקיץ ממש קרוב לשם בחוף לה-גרינגה אפשר לשחות עם כרישי לווייתן בקיץ. חשבנו שנישאר יומיים כי המפרץ באמת מדהים ביופיו, אבל ביום השני התחילה סופה וראינו שקצת צפונית יותר נעים.

אבל אז התחילה סאגה שלמה עם הדלק. גילינו שאין דיזל בתחנת הדלק היחידה בעיר. אחרי סיבובים והרבה עזרה מאנטוניו, אילן הצליח לקבל דיזל ממלון בהמשך החוף שמחזיקים מיכלים לטובת הגנרטורים שלהם וכך יצאנו לדרך קצת מאוחר עם תקווה בלב וללא קליטה, ורק חצי מיכל דיזל.

הגענו חזרה עד מפרץ גונזגה, שם מילאנו דיזל בטנדר שלנו והמשכנו עוד שלושת רבעי שעה צפונה לפוארטוסיטוס. קראנו על מעיינות חמים בעיירה והחלטנו לנסות. הגענו ממש אחרי שהשמש שקעה לעיירה שנראתה דוממת, ונטושה, אבל בתחתית ההר, ליד המים מצאנו את הקמפגראונד עם שומר שגבה מאיתנו 600 פזו  (35 דולר בערך) והספקנו לתת לכלבים להתרוצץ קצת על החוף לפני החשיכה.

קמנו מוקדם כהרגלנו ומיד אחרי הזריחה יצאנו לחפש את המעיינות המדוברים. לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים וראו זה פלא – מצאנו בין הסלעים שיורדים אל הים עצמו בריכות מעלות אדים. פגשנו שם אשה שהסבירה לנו שכשיש גאות המים מתערבבים עם מי הים וככה הטמפרטורה יורדת. כך שככל שמתקרבים לים המים קרים וככל שמתרחקים במעלה הסלעים המים ממש רותחים מדי. הגענו בזמן מושלים שהברירה הגדולה והאמצעית היתה בטמפרטורה מושלמת ואפילו שבחוץ היה ממש קר השלנו מעלינו את כל הבדים והשקענו לדקות ארוכות של עונג צרוף במים חמים עם ריח גופרית, צבעי זריחה, ציפורים מכל מיני סוגים ושקט מופלא כשרק שנינו שם (כי האשה היתה שם כבר בערב לפני ורק באה לבדוק מה מצב המים). זה היה הסיום המפנק והמזון של חוויה גדולה ובלתי נשכחת. בהחלט מתכוונים לחזור, רק נותר לנו לברר לגבי ביטוח רכב יותר זול כי זה היה החלק הכי יקר בכל המסע הזה.

מסקנות חשובות (וגם קצת פחות חשובות)-

לא כדאי להגיע למקומות אחרי 15:00, בעיקר כי כבר אין מי לדבר.

לא כדאי לנסוע בחושך, אפילו שבאלה היא לא מהמקומות המסוכנים של מקסיקו, אין קליטה סלולרית בשום מקום, וגם לא שוליים לעצור בצד הכביש במידה וקורה משהו.

קחו מיכל דלק אקסטרה בבגאז׳, ותמלאו דלק בכל תחנה אפשרית – לפעמים נגמר הדלק בתחנות.

לא בכל מקום יש כספומט, ויש מקומות שמקבלים רק מזומן.

מי שתייה – לקנות שם או להביא אתכם. המים לא טובים במקסיקו.

חשמל – החשמל לא יציב במקומות בהם היינו וחשוב ממש להשתמש במייצב מתח חשמלי.

כלי עבודה וחלקים חשובים – אין חנויות לחלקי RV בבאחה חוץ מקאבו שבחלק הכי דרומי (20 שעות נסיעה מהגבול)

אינטרנט וסלולר – המקומות היחידים בהם היתה קליטה היו סן פליפה וגררו נגרו. ביניהם – מדבר. הסטארלינק שלנו עבד מעולה, אבל לא הדלקנו בערב כיד לא להדליק גנרטור.

כלבים – אם אתם מגיעים עם חיות מחמד הזהרו מזאבי ערבות בשעות הזריחה והשקיעה.

אנחנו הגענו עד גררו נגרו שנמצאת בדיוק על הגבול בין באחה הצפונית לדרומיות. שמענו ממטיילים שממש מקסים גם בדרום. לא הספקנו להגיע לדרום. פגשנו זוג מקסים ממקום קטן שנקרא לה -וונטנה, ליד לה פאז. הם סיפרו שמקסים שם וגם שם יש לוויתנים וכרישים ששווה לפגוש. ובאופן כללי פגשנו המון אנשים מקסימים ממש ויצרנו חברויות נפלאות.

כמובן – אל תשכחו לעקוב באינסגרם – שם אני מעלה תמונות וסטוריז באופן שוטף.

אז ברכות עד הפעם הבאה

תודה שאתם.ן כאן

באהבה

אילן ומיכל

תמונות מהפרק הזה של המסע כאן

לחצו על התמונה לפרטים והגדלה, ולחצו מעל התמונה לחזור לגלריה

More Posts

Click on the icons on the map to see places we stayed at along our route

Want to contact us?

The post Baja California – Mexico appeared first on 12 Feet Everywhere.

]]>
https://12feeteverywhere.com/baja-california-mexico/feed/ 0 2552
California -January 2023 https://12feeteverywhere.com/california-january-2023/ https://12feeteverywhere.com/california-january-2023/#respond Wed, 01 Feb 2023 12:10:40 +0000 https://12feeteverywhere.com/?p=2319 Travel Log – California & Arizona October 2022-January 2023 Follow our journey on Instagram home Travel Log – January 2023 (Hebrew Follows – גרסה בעברית

The post California -January 2023 appeared first on 12 Feet Everywhere.

]]>

Travel Log - California & Arizona October 2022-January 2023

Travel Log – January 2023

(Hebrew Follows – גרסה בעברית בתחתית – לחצו כאן לדלג על האנגלית)

I almost completed our December travel log but then abandoned it in favor of life itself. So much has happened in the last three months. Where do I start?

The last time I wrote here was from the northwest coast of the United States.

At the beginning of October we arrived in California. First stop – Mount Shasta. There is something special about this mountain: an ancient and timeless kind of magic, something I would like to return and experience more deeply.

We headed south to the San Francisco Bay Area. From there we split into two parallel journeys. Elan drove the mothership south to Los Angeles area and I, Michal, flew to Israel to meet Laor, my beloved son, and friends and family. I surprisingly received a summons to come to New Jersey for my naturalization ceremony, and all sorts of other family matters changed our plans until we finally met on Christmas Eve back in Los Angeles.

Even though some time has passed since then, I want to return to a significant experience we had in Lassen National Park. It is a huge park that surrounds a volcano with geysers, waterfalls, lakes and tens of thousands of trees. Following the recent visits to the national parks, we realized that they were announced this way because each one has a very impressive and special nature, each with its own uniqueness. That is why the sight of such an impressive and large park, almost 70 percent of which went up in flames, is heartbreaking. In the summer of last year the park suffered a heavy blow from wild fires. When we got there, we walked through the destruction and loss from the fires and during a hike to the recommended waterfalls we arrived (almost by surprise) at a stream and waterfalls with the flow of living and rushing water among all the soot and blackness. It was both a shocking and impressive experience at the same time.

With the same intensity of destruction and death, among the remains of the soot, living clean nourishing water flows. Lakes that reflect the mountains that stood and watched the trees go up in flames, crumble and blacken, in the snow that covers the area in winter, in the restoration of what was and what is born now. Like arteries of a visible miracle, water flows between thousands of stumped and burnt trees and reveals the secret of healing and life. Where there was scorched earth, now there is living earth. It will be very intriguing to return there after the rainy winter of the last two months.

Back to the present – we took two days to recover at a campground on the coastline in a small town called Carpinteria, and hit the road again. We crossed the border into Arizona and arrived at Yuma. It’s a town that borders a town called Algodones in Mexico, where many people cross the border to get cheap dental care. In Yuma itself there is not much to do. We stayed about ten days at the Thousand Trails campground, to overcome jetlag, and to be in a relatively quiet place while the world went crazy in honor of the new year.

Luckily we met a group of lovely people, each and every one of them, and we discovered the wonders of boondocking (camping out in the open). We have already had the chance to boondock a few days here and there, but not for long. We were invited to join the “neighborhood” that they created in the middle of nowhere in the heart of the desert. We positioned ourselves close, but not too close to give everyone their own space. Every evening we had a fire together, had a Shabbat dinner, shared meals sometimes, hikes, and lots of conversations of all kinds. It was a really good feeling to be together and find people close to our hearts. After 10 wonderful days together, we went our separate ways but decided to keep in touch and right now I’m writing from our new neighborhood near Quartzsite, Arizona.

Between the previous neighborhood and the current one, quite a bit of water flowed in the river. Actually – a lot of water. We drove towards San Diego and discovered that California had experienced amounts of rain not seen for many years. The positive side of all this rain was the bright green color that enveloped every hill and valley and a magical and lively atmosphere was created. After almost three weeks in the desert it was very refreshing. The less beautiful and even challenging and scary side was a flooded  road near the campground and many hours of helplessness in the middle of a narrow road. The happy ending was that we entered the campground and settled right on the bank of the stream for a week.

I almost forgot the drive through Joshua Tree National Park. It felt like we landed in a parallel universe. Cacti called Choola and the unique Joshua trees next to huge rocks. amazing amazing amazing.

But what I want to return to is the new experience of the simple life out in nature. It is true that we are relatively equipped and have a complete house on wheels (some may say a spaceship), but actually the longer we stay like this in nature, especially in the desert, the pace of life slows down and adapts to the terrain conditions. When the sun goes down, we sit together or alone by the fire. Pretty early in the evening it starts to get cold and everyone crawls back to their dens. Sometimes we download a movie  to watch, sometimes we go to bed early, or stay to talk or read a bit, and the silence envelops us into the night. It is very exciting to wait for the sun to rise early in the morning and to feel the world slowly thawing and waking up. In our area now there is not too much to do in the nearest city, so there is no reason to leave here except to fill the water and gas tanks and get rid of garbage. During the day we connect to the internet and work. I continue to hold Zoom meetings, and Elan is engaged in writing and accompanying schools. When it warms up a bit, we go outside for a walk in the immediate area. Our dogs are free and happy here, and so are we.

In the coming days, the continuation of the plans will become clear. On Saturday I celebrate my birthday and that will probably be the day we go to Baja Mexico for a while. Keep your fingers crossed for us please that these plans will come true and pass safely. We will update of course.

I hope I was able to understand the nature of subscribing to blog updates. Everything that happens here I learn on the fly, so if you want to hear from us the next time I blog, sign up here.

And we’d really love to hear from you in the comments if you’ve read it, if you liked it, and what you’d like to read/see from us next time.

Of course – don’t forget to follow on Instagram – where I regularly upload photos and stories.

Blessings until next time

Thank you for being here

with love

Elan and Michal

Photos from this part of the journey HERE

Click on the Photo to enlarge & details, click above the  photo back to gallery 

Photo Gallery

12feeteverywhere

Our route in detail

Tips and things we learned

12feeteverywhere

Nobody knows the troubles I've seen

יומן מסע ינואר 2023

כתבתי כמעט במלואו את יומן מסע דצמבר ואז זנחתי אותו לטובת החיים עצמם. כלכך הרבה קרה בשלושת החודשים האחרונים. מאיפה להתחיל?

הפעם האחרונה שכתבתי כאן היתה מצפון מערב ארצות הברית.

בתחילת אוקטובר הגענו לקליפורניה. התחנה הראשונה – הר שאסטה. יש משהו אחר בהר הזה. קסם עתיק ועל זמני, משהו שהייתי רוצה לחזור ולחוות יותר לעומק.

בינתים המשכנו לרדת מעט דרומה עד איזור המפרץ של סן פרנסיסקו. משם התפצלנו לשני מסעות מקבילים.  אילן ירד דרומה עם החללית עד איזור לוס אנג׳לס ואני, מיכל, טסתי לישראל לפגוש את לאור בני אהובי, וחברים ומשפחה. באופן מפתיע קיבלתי זימון להגיע לניו ג׳רזי לטקס ההתאזרחות שלי, ועוד כל מיני ענייני משפחה שינו את התכניות שלנו עד שלבסוף נפגשנו בערב חג המולד בלוס אנג׳לס.

אפילו שעבר זמן מאז, אני רוצה לחזור לחוויה משמעותית שחווינו בנשיונל פארק לאסן – פארק ענק המקיף הר געש עם גייזרים, מפלים, אגמים ועשרות אלפי עצים. בעקבות הביקורים האחרונים בפארקים הלאומיים, הבנו שהם הוכרזו כך כי בכל אחד טבע מאד מרשים ומיוחד, כל פארק עם הייחודיות שלו. לכן מראה של פארק כזה מרשים וגדול שכמעט 70 אחוז ממנו עלה בלהבות שובר את הלב. בקיץ של שנה שעברה הפארק ספג מכה קשה משריפות ענק. כשהגענו לשם טיילנו בין ההרס והאובדן מהשריפות ובמהלך טיול רגלי למפלים שהומלצו לנו הגענו (כמעט בהפתעה) אל נחל ומפלים עם זרימת מים חיים וגועשים בין כל הפיח והשחור. זו היתה חוויה מטלטלת ומרשימה בו זמנית.

באותה עצמה של הרס ומוות, בין שאריות הפיח זורמים מים חיים, נקיים, מחיים. אגמים שמשקפים את ההרים שעמדו וצפו בעצים עולים בלהבות, מתפוררים ומשחירים, בשלג שמכסה את האיזור בחורף, בשיקום של מה שהיה ומה שנולד עכשיו. כמו ורידים של נס גלוי זורמים מים בין אלפי עצים גדועים ושרופים ומגלים את סוד הריפוי והחיים. איפה שהיתה אדמה חרוכה, עכשיו יש אדמה חיה. 

מאד מסקרן יהיה לחזור לשם אחרי החורף הגשום במיוחד של החודשיים האחרונים.

חזרה להווה – לקחנו יומיים התאוששות בקמפגראונד על קו החוף בעיירה קטנה בשם קרפינטריה, ויצאנו שוב לדרכים. חצינו את הגבול לאריזונה והגענו אל יומה. זו עיירה שגובלת עם עיירה בשם אלגודונס במקסיקו, לשם הרבה אנשים חוצים את הגבול כדי לקבל טיפולי שיניים בזול. ביומה עצמה אין הרבה מה לעשות. אבל נשארנו כעשרה ימים בקמפגראונד של Thousand Trails, כדי להתגבר על ג׳טלאג, ולהיות במקום שקט יחסית בזמן שהעולם משתגע לכבוד השנה האזרחית החדשה.

למזלנו הכרנו חבורת אנשים מקסימים, ממש מקסימים כולם, וגילינו את נפלאות הבונדוקינג (חנייה בטבע הפתוח). כבר יצא לנו לבלות כמה ימים פה ושם, אבל לא לאורך זמן. הוזמנו להצטרף ל״שכונה״ שהם יצרו להם באמצע שוממקום בלב המדבר. התמקמנו קרוב, אבל לא מדי כדי לתת לכל אחד את הספייס שלו/ה. כל ערב עשינו מדורות יחד, קבלת שבת, ארוחות משותפות לפעמים, טיולים ברגל, והרבה שיחות מכל הסוגים. היתה הרגשה ממש טובה להיות ביחד ולמצוא אנשים קרובים ללבנו. אחרי 10 ימים מופלאים ביחד, התפצלנו לכיוונים שונים אבל החלטנו לשמור על קשר ועכשיו ממש אני כותבת מהשכונה החדשה שלנו ליד העיר קווארצסייט באריזונה.

בין השכונה הקודמת לשכונה הנוכחית זרמו לא מעט מים בנהר. במלוא מובן המילה – הרבה מים. נסענו לכיוון סן דייגו וגילינו שקליפורניה חוותה כמויות גשם שלא נראו במחוזותיה שנים רבות. הצד החיובי של כל הגשם הזה היה הירוק העז שעטף כל גבעה ועמק ונוצרה אווירה קסומה ומלאת חיים. אחרי כמעט שלושה שבועות במדבר זה היה מאד מרענן. הצד הפחות יפה ואפילו מאתגר ומפחיד היה שטפון של נחל שחצה את הכביש ליד הקמפגראונד ושעות רבות של חוסר אונים באמצע כביש צר. הסוף הטוב היה שנכנסנו לקמפגראונד והתמקמנו ממש על שפת הנחל לשבוע.

כמעט שכחתי את הנסיעה דרך ג׳ושוע טרי נשיונל פארק – כאילו נחתנו ביקום מקביל. קקטוסים בשם צ׳ולה ועצי הג׳ושוע המיוחדים לצד סלעי ענק. מדהים מדהים מדהים.

אבל מה שאני רוצה לחזור אליו זו החוויה החדשה של החיים הפשוטים בטבע. זה נכון שאנחנו יחסית מאובזרים ויש לנו ממש בית על גלגלים (שלא לומר חללית), אבל למעשה ככל שאנחנו נשארים יותר זמן ככה בטבע, במיוחד במדבר, הקצב של החיים מאט ומותאם לתנאי השטח. כשהשמש שוקעת יושבים יחד או לבד ליד המדורה. די מוקדם בערב מתחיל להתקרר וכולם מזדחלים חזרה למאורות שלהם. לפעמים אנחנו מורידים סרט למחשב לראות בערב, לפעמים הולכים לישון מוקדם, או נשארים לדבר או לקרוא קצת, והשקט עוטף אותנו אל תוך הלילה. מאד מרגש לחכות לשמש שתזרח מוקדם בבוקר ולהרגיש את העולם מפשיר ומתעורר לאטו. באיזור שלנו עכשיו אין יותר מדי מה לעשות בעיר הקרובה, אז אין סיבה לצאת מכאן למעט מילוי של מיכלי המים והגז ולזרוק זבל. במהלך היום אנחנו מתחברים לאינטרנט ועובדים. אני ממשיכה לקיים פגישות זום, ואילן עוסק בכתיבה וליווי בתי ספר. וכשמתחמם קצצת יוצאים החוצה לטייל בסביבה הקרובה. הכלבים שלנו חופשיים ומאושרים כאן, וגם אנחנו.

בימים הקרובים המשך התכניות יתבהרו. בשבת אני חוגגת יומולדת וכנראה זה יהיה היום שבו ניסע לבאחה מקסיקו לכמה זמן. תחזיקו אתנו אצבעות שהתכניות האלו יתממשו וגם יעברו בשלום. נעדכן בהמשך.

אני מקווה שהצלחתי להבין את אופי ההרשמה לעדכונים בבלוג. כל מה שקורה פה אני לומדת תוך כדי תנועה, אז אם תרצו לשמוע מאיתנו בפעם הבאה שאני כותבת כאן, ההרשמה כאן.

וממש נשמח לשמוע מכם בתגובות אם קראתם, אם אהבתם, ומה תרצו לקרוא/לראות בפעמים הבאות.

כמובן – אל תשכחו לעקוב באינסגרם – שם אני מעלה תמונות וסטוריז באופן שוטף.

אז ברכות עד הפעם הבאה

תודה שאתם.ן כאן

באהבה

אילן ומיכל

תמונות מהפרק הזה של המסע כאן

לחצו על התמונה לפרטים והגדלה, ולחצו מעל התמונה לחזור לגלריה

The post California -January 2023 appeared first on 12 Feet Everywhere.

]]>
https://12feeteverywhere.com/california-january-2023/feed/ 0 2319
Pacific Northwest https://12feeteverywhere.com/pacific-northwest/ https://12feeteverywhere.com/pacific-northwest/#comments Fri, 21 Oct 2022 02:16:43 +0000 https://12feeteverywhere.com/?p=1902 Travel Log – Pacific Northwest- July – October 2022 Follow our journey on Instagram home October 2022 travel log (Hebrew Follows – גרסה בעברית בתחתית

The post Pacific Northwest appeared first on 12 Feet Everywhere.

]]>

Travel Log - Pacific Northwest- July - October 2022

October 2022 travel log

(Hebrew Follows – גרסה בעברית בתחתית – לחצו כאן לדלג על האנגלית)

The number of drafts this chapter of our travel log had is beyond imagination.

The reasons – unwilling to accept what was written, unwilling to accept the writer, unwilling to accept the natural rhythm of things. and more…

I (Michal) decided to abandon the tired reports of: “We traveled from here to there, we went through all this and then that, we were cold, we were hot, we were scared and now we are in a beautiful place”, etc…, in favor of ruminations and processes I go through (and sometimes we go through) during the journey.

I did not find myself in that technical reporting, but if anyone is still interested in following the journey and understanding where we were and what we did, there is an updated page of the route here.

So if not that, what am I writing about?

I am constantly questioning the nature of this adventure.

On the one hand – I want it to continue forever.

On the other hand – I keep asking what I’m doing here and why.

On the third hand – I wonder if it is possible to continue and hope to fulfill myself while moving, asking if it is or is not possible to combine my love for adventures with holding a quiet and loving space for people asking for my heart.

On the fourth hand, Fifth hand and more –

What is my reason, our reason, to be in such a long journey so far from the world?

Here’s my take on it (for now):

We are celebrating the one year anniversary of our departure from a stable home and heading out into the world.

The beginning was stormy and challenging. When our  travel routine settled down, the questions started to arise.

There is no doubt that on days of traveling and hiking with new views and the search for camp sites, the questions disappear and the new experiences revive the excitement and remind me of the taste of adventure. I would even go so far as to say the taste of existence.

On such a long trip, there are a lot of quiet and unexciting moments (for better or worse). You can also say very boring; these are the moments when I start to question everything, abandon my path,  look for answers and dig into the depths of my soul.

I am currently writing from a house we rented in Berkeley, California, after about three months of wandering and exploring the Northwest coast (Washington and Oregon). Half an hour after we moved here it completely felt like home to me – our home, my home. The same is true everywhere we go – we find a camping spot, whether it’s a designated site or an open space out in nature, once or twice out on the street near a friend’s house, unpack some of our stuff and immediately we have our home.

I mention this because it is not taken for granted, at least not by me. I’ve been wandering this world for 45 years (and a half!) Without feeling a sense of home, shaken by any change, unable to maintain continuity, feeling like I don’t belong anywhere or to any group. Also I fear a lot, I fear almost everything.

Along with all of the above, I embarked on this adventure on my own free will and choice. I’m starting to understand why. At least one reason, there are surely more.

As mentioned – what I’m missing is a feeling of home. And what I try to give to the people I work with is a home for their hearts.

Now in this ongoing journey, I understand that I have created a home that goes with me everywhere I go, even when I am without our physical “home”. For me – that’s a lot.

I want to believe that there is a deep meaning in all of this, and that it is revealed as we go. I keep hearing inside my head many unaccepting voices of judgment about what I’m doing, and it can ruin whole days for us. We are experiencing a confusing period, in which we are disillusioned with many ideas that we had (mostly me) and there is something very liberating in giving up the fantasies, growing up, relaxing into what is and what is not. I want to believe that learning and nurturing, disconnecting from the world as we have known it until now, dealing with the loss of such disconnection, the beauty, the excitement, the emptiness and the void, have a deep meaning in them without the need to immediately draw important conclusions from this regarding our gifts to the world and the immediate benefit. Not that I cancel it, but when I am in a constant search for meaning, usefulness and practice, I detach myself from the thing itself and remain observing, sitting on a fence, on the one hand – my role and function in the world, and on the other hand – the adventures and amazing experiences I go through, without being neither here nor there . Just observing detached and not choosing. not surrendering not present.

In our conversations I say that my dream is to be all in, dare to go all the way with life, that’s what I mean. It can seem that I’m really doing it, but inside I know that I’m not devoted to anything, I always keep one eye squinting in other directions, so that I don’t miss anything. The truth is that it is quite exhausting and not fun.

In conclusion, I welcome the break, I love Berkeley very much and am excited to be here and now, in addition to waiting to continue the journey soon. The plan is to keep going south along with the sun, not before taking advantage of the proximity to a major airport and visiting family and friends in Israel. Our plans are fluid, and with diving into the journey comes a kind of inner silence that allows the gifts of such a journey to be revealed. I would love to share again soon.

To summarize the journey itself – the three months since we arrived on the west coast have been stunning in their beauty.

We moved from the magical beaches of Washington and Oregon to the mountains, escaped fire, inhaled dust and smoke. The National Parks: Olympic, Crater Lake, Mount Rainier, and the ridge of volcanoes from Baker to Shasta in California live up to their reputations. We went from minus degrees up to 32 (celsius) in one day. There were nights close to the peaks, and nights by the ocean waves. We tried our luck with whales, and saw tails and backs.

Whidbey Island and the San Juan Islands were wonderful. Sailing on the ferry at sunrise was one of the most beautiful moments of Rosh Hashanah.

And so we continue our journey, taking us with us everywhere we go, and the layers peel off at their own pace, some quickly, some remain, some dissolve with the sea air. I am both excited and afraid about the deserts in the south, and look forward to finding out where the wind will take us.

You are welcome to discover with us.

see you soon (or a bit later)

Thank you for being with us on this journey,

Elan & Michal

Photos from this part of the journey HERE

Click on the Photo to enlarge & details, click above the  photo back to gallery 

Photo Gallery

12feeteverywhere

Our route in detail

Tips and things we learned

12feeteverywhere

Nobody knows the troubles I've seen

יומן מסע אוקטובר 2022

כמות הטיוטות שהיתה לפרק הזה ביומן עולה על כל דמיון. 

הסיבה – אי השלמה עם מה שנכתב, אי השלמה עם מי שכתבה, אי הסכמה לקבל את הקצב הטבעי של הדברים. ועוד…

החלטתי (מיכל) לנטוש את הדיווח המשמים: ״נסענו מכאן לשם, עברנו את כל זה ואז את זה, היה לנו קר, היה לנו חם, פחדנו ועכשיו אנחנו במקום יפה״ וכו׳…, לטובת הגיגים ותהליכים שעוברים בי, ולפעמים בנו במהלך המסע הזה.

לא הצלחתי לעמוד מאחורי רמת הדיווח הטכני אבל אם בכל זאת מישהו מעוניינ.ת לעקוב אחרי המסע ולהבין איפה היינו ומה עשינו, יש דף מעודכן של המסלול כאן.

אז מה כן?

למעשה, אני נמצאת בשאלה תמידית לגבי מהות ההרפתקה הזו. 

מצד אחד – רק רוצה להמשיך עוד ועוד.

מצד שני – שואלת מה אני עושה פה ולמה.

מצד שלישי – תוהה האם אפשר להמשיך ולקוות להגשים את עצמי תוך כדי תנועה, או שאולי אי אפשר לשלב את ההרפתקנות עם נתינה שקטה ואוהבת לאנשים שמבקשים את לבי.

מצד רביעי וחמישי ועוד – 

מה הסיבה שלי ושלנו להיות בתוך הרפתקה כזו לאורך זמן, ורחוק מהעולם?

הנה מחשבותיי, נכון לעכשיו:

אנחנו חוגגים שנה עכשיו מאז שנפרדנו ממעט רכושנו, ומבית יציב ויצאנו אל העולם הגדול.

ההתחלה היתה סוערת ומאתגרת, וכשנכנסנו לשגרת המסע, השאלות התחילו להתעורר.

אין ספק שבימי נסיעה וטיולים עם נופים חדשים וחיפוש אחר מקומות חנייה ללילה, השאלות נעלמות והחוויות החדשות מעוררות את ההתרגשות ומזכירות את טעם ההרפתקה, ואפילו אגדיל להגיד את טעם הקיום.

בטיול ארוך כזה, יש המון רגעים שקטים ולא מסעירים (לטוב ולרע). אפשר גם להגיד מאד משעממים, אלו הרגעים בהם אני מתחילה להטיל ספק בכל, לנטוש את הדרך שלי, לחפש תשובות ולחפור במעמקי הנפש.

עכשיו אני כותבת מבית ששכרנו בברקלי שבקליפורניה, אחרי כשלושה חודשים של נדודים בצפון החוף המערבי (וושינגטון ואורגון). חצי שעה אחרי שעברנו לכאן זה כבר לגמרי הרגיש לי בית – בית שלנו, שלי. כך גם בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים – מוצאים מקום חנייה, בין אם זה מקום מסודר או שטח פתוח באיזור טבעי, ואפילו ברחוב ליד בית של חברים. פורקים כמה חפצים שהיו ארוזים ומיד יש בית.

אני מציינת את זה בגלל שזה בכלל לא מובן מאליו, לפחות לא מבחינתי. אני מסתובבת לי בעולם הזה כבר 45 שנה (וחצי!) ולא מרגישה תחושת בית, מתערערת מכל שינוי, לא מצליחה לשמור על רצף, מרגישה שלא שייכת לשום מקום ואף קבוצה, וגם מפחדת המון, כמעט מכל דבר.

לצד כל הנ״ל יצאתי להרפתקה הזו מרצוני החופשי ובבחירה מלאה. ואני מתחילה להבין למה. לפחות סיבה אחת, כי בטוח יש עוד. 

אז כאמור – מה שחסר לי זה בית. ומה שאני מנסה לתת לאנשים שאני עובדת אתם זה בית ללב שלהם. 

ועכשיו בתוך המסע הארוך הזה, אני מבינה שיצרתי לי בית שהולך אתי לכל מקום, גם כשאני בלי ה״בית״ הפיזי שלנו. וזה המון.

אני רוצה להאמין שיש בכל זה טעם, ושהטעם מתגלה תוך כדי תנועה.

אני ממשיכה לשמוע בתוכי קולות רבים של שיפוט וצקצוקי לשון על מה שאני עושה, וזה יכול להרוס לנו ימים שלמים בטיול. אנחנו חווים תקופה מבלבלת, בה אנחנו מתפכחים מהרבה אשליות שהיו לנו ובעיקר לי. יש משהו מאד משחרר בוויתור על הפנטזיות, בהתבגרות, בהרפיה לתוך מה שיש וגם מה שאין. עוד אני רוצה להאמין שהלמידה וההזנה, ההתנתקות מהעולם כמו שהכרנו אותו עד עכשיו, ההתמודדויות עם המחירים שבניתוק כזה, היופי, ההתרגשות, השממון והריקנות, יש בהם טעם עמוק מבלי הצורך מיד להסיק מזה מסקנות חשובות לגבי הנתינה שלנו לעולם והתמרה מיידית לתועלת. לא שאני מבטלת את זה, אלא שכשאני נמצאת בחיפוש מתמיד אחר המשמעות, התועלת והפרקטיקה, אני מתנתקת מהדבר עצמו ונשארת מתבוננת, יושבת על גדר, מצד אחד על תפקידי ותפקודי בעולם, ומצד שני על ההרפתקאות והחוויות החלומיות שאני עוברת, מבלי להיות לא כאן ולא שם. רק מתבוננת מנותקת ולא בוחרת. לא מתמסרת. לא נוכחת.

כשאנחנו מדברים בינינו ואני אומרת שהחלום שלי הוא להיות

all in

להעיז ללכת עד הסוף עם החיים, לזה אני מתכוונת. זה יכול להראות מבחוץ שאני ממש עושה את זה, אבל מבפנים אני יודעת שאני לא מסורה לשום דבר, כל הזמן משאירה עין אחת פוזלת לעוד כיוונים, שלא אפספס משהו. האמת היא שזה די מתיש ולא כיף. 

לסיכום אני מברכת על העצירה, אוהבת מאד את ברקלי ומתרגשת להיות בכאן ועכשיו, וגם אשמח להמשיך בקרוב את המסע. התכנית היא להמשיך דרומה עם השמש, לא לפני שאנצל את הקרבה לשדה תעופה גדול וביקור של משפחה וחברים בישראל. התכניות שלנו נזילות, ועם הצלילה לתוך המסע מגיע גם איזשהו שקט פנימי שמאפשר למתנות של מסע כזה להתגלות. אשמח לשתף שוב בקרוב.

לסיכום המסע עצמו – שלושת החודשים מאז שהגענו אל החוף המערבי היו מהממים ביופיים.

עברנו מהחופים הקסומים של וושינגטון ואורגון להרים, ברחנו משריפה, נשמנו אבק ועשן. הנשיונל פארקס: אולימפיק, קרייטר לייק, הר רינייר, וסדרת הרי הגעש מבייקר ועד שאסטה בקליפורניה מצדיקים את המוניטין שלהם. עברנו ביום אחד ממינוס מעלה ל32 (צלזיוס). ישנו לילות קרובים לפסגות, ולילות צמודים לגלי האוקיינוס. ניסינו את מזלנו עם לווייתנים, וראינו זנבות וגבים. 

האי ווידבי ואיי סן חואן היו מופלאים. שיט במעבורת בזריחה היה אחד הרגעים היפים בראש השנה.

וכך אנחנו ממשיכים במסע, לוקחים אותנו אתנו לכל מקום והשכבות מתקלפות בקצב שלהן, חלקן במהירות, חלקן נשארות, חלק מתמוססות עם אוויר הים. אני מתרגשת וגם חוששת לקראת המדבריות בדרום, ומצפה לגלות לאן תקח אותנו הרוח.

מוזמנים ומוזמנות  לגלות יחד אתנו.

נפגש בקרוב (או ברחוק)

תודה שהייתןם איתנו במסע הזה,

אילן ומיכל

תמונות מהפרק הזה של המסע כאן

לחצו על התמונה לפרטים והגדלה, ולחצו מעל התמונה לחזור לגלריה

More Posts

Click on the icons on the map to see places we stayed at along our route

Want to contact us?

The post Pacific Northwest appeared first on 12 Feet Everywhere.

]]>
https://12feeteverywhere.com/pacific-northwest/feed/ 3 1902
Westboound journey Part 3 https://12feeteverywhere.com/westboound-journey-part-3/ https://12feeteverywhere.com/westboound-journey-part-3/#respond Fri, 29 Jul 2022 00:08:57 +0000 https://12feeteverywhere.com/?p=1551 Travel Log – Westbound Journey part 3 – July 2022 Follow our journey on Instagram home Travel Log June/July 2022 (Hebrew Follows – גרסה בעברית

The post Westboound journey Part 3 appeared first on 12 Feet Everywhere.

]]>

Travel Log - Westbound Journey part 3 - July 2022

12feeteverywhere
12feeteverywhere
12feeteverywhere

Travel Log June/July 2022

(Hebrew Follows – גרסה בעברית בתחתית – לחצו כאן לדלג על האנגלית)

Hello friends, and thank you for being here with us.

Last time I (Michal) wrote, we planned on kayaking in the Upper Missouri River. 

If you read our previous posts, you probably noticed the recurring theme of plans changing and  new ones becoming our reality.

So… We didn’t reach our desired destination – A  left turn, as our GPS suggested, started as a relatively wide and paved gravel road. After about an hour it became a narrower path and slowly and gradually we found ourselves lost deep between the mountains, secluded from the rest of the world, with half a tank of gas, no cell service  and not knowing where and how to find a “real” road. After about 3 hours of driving, on narrow paths, up and down the hills of Montana, hitting the bumper and soaking in dirt and dust, we  met our angel in a pick-up truck. Angels in  Montana wear cowboy hats (apparently). We stopped next to him and first thing  he said was  – you look lost.

He was extremely nice and friendly, and gave us directions to a paved road and a gas station. We drove another two and a half hours on dirt roads through the hills all the way to highway 2, far far away from where we wanted to be, but  relieved and happy  we made it. 

Thanks to this  adventure, we found ourselves driving straight to Glacier National Park, and the Rocky Mountains. The weather gradually changed from the great plains, almost desert heat to snowy and chilly, foggy and rainy.

We camped two nights in the Native American Reservation campground at the bottom entrance of the eastern part of Glacier Park. Our site was secluded and on the little creek.

Just when the  sun set, I walked  through the woods and had a special moment with a fox. We were both a  bit scared, but also curious. We took a moment to stare and then each headed her way.

We were lucky to see a Grizzly Bear crossing the road right in front of our car, and then stopping by the side of the road to snack on the grass. We think she was a young female.

These encounters are exciting and impressive, and sometimes unbelievable, and are a big part of what makes this adventure – a great one.

We continued  on our way to the west side of the park, but had  to detour from south, since the middle section  was still covered in  snow and impassable. 

The  west side entrance allows only reserved cars in, which made it impossible for us to enter (we didn’t even know we are coming). It isn’t enough to have the national park yearly pass, they allow only a limited amount of cars to  drive through the park during the day, so we wore our adventure suits again and headed to the river  bank, where we heard  it  is possible  to boondock. Surprisingly we found a perfect spot by the North Fork  of the Flathead river all to ourselves on 4th of July. and the next morning we parked not far from the west entrance and walked in to get the inner shuttle that tours this part of the park. The beautiful glaciers  with green / teal / light blue colors, the  snowy peaks, and waterfalls all over were breathtaking. 

And off we go – Washington state calls and we have to be in Whidbey Island, near Seattle soon. We camped in a parking  lot of Cabela’s in Idaho, in a rest area along highway 2, in a county park. One night each, and  then more  driving. 

We drove through the North Cascades National Park, impressed and washed by its  beautiful mountains, trees, lakes and more and more snow. The heavy duty truck proved itself through the  mountains, and the drive was simple and  smooth.

We arrived  on time for Elan’s Week of teaching in the ‘sound circle Teacher training’ course on the sweet and beautiful Whidbey Island. More about theIsland and Washington soon.

As always, I can’t ignore the emotional, and personal journey we are going through. It is what really matters to me, now and always.

These weeks were very intense and full of concentrated adventures, experiences and scenery. 

there wasn’t a lot of time (or cell service) to work, scroll endless hours on social media, ask existential questions, or any carefree time. It felt good to be on the move, to be more in the realm of ‘DOING’, and a bit less in the ‘BEING’.

Another thing I noticed was  the shared excitements brought a new spirit to our relationship and the adventurous mode showered us with fun and lively energies.

That’s it for now.

Thank you for being with us on this journey,

Elan & Michal

Photo Gallery

12feeteverywhere

Our route in detail

Tips and things we learned

12feeteverywhere

Nobody knows the troubles I've seen

יומן מסע – יוני / יולי 2022

שלום חברות וחברים, ותודה שאתם כאן איתנו.

בפעם האחרונה שכתבתי (מיכל), תכננו שייט קיאקים בנהר מיזורי העליון.

אם קראתם את הפוסטים הקודמים שלנו, בטח שמתם לב שתוכניות באופן קבוע משתנות ונרקמות להן במקום תכניות חדשות.

אז… לא הגענו ליעד הרצוי – פנייה שמאלה, כפי שהציע ה-GPS שלנו, התחילה כדרך חצץ רחבה יחסית וסלולה. לאחר כשעה הפכה לשביל צר יותר ולאט ובהדרגה מצאנו את עצמנו אבודים עמוק בין ההרים, מבודדים משאר העולם, עם חצי מיכל דלק, בלי קליטה ולא יודעים איפה ואיך למצוא כביש ״אמיתי״. לאחר כ-3 שעות של נסיעה, בשבילים צרים, במעלה ובמורד הגבעות של מונטנה, פגענו בפגוש וספגנו כמויות של עפר ואבק, פגשנו את המלאך שלנו בטנדר. מלאכים במונטנה חובשים כובעי בוקרים (מסתבר). עצרנו לידו והדבר הראשון שאמר – אתם נראים אבודים.

הוא היה מקסים וידידותי, ונתן לנו הנחיות נסיעה לכביש סלול ולתחנת דלק. נסענו עוד שעתיים וחצי בדרכי עפר דרך הגבעות עד לכביש מספר 2, רחוק מאד מהמקום שבו רצינו להיות, אבל שמחים ומאושרים שהצלחנו.

הודות להרפתקה הזו, מצאנו את עצמנו נוסעים היישר לפארק הלאומי גליישר ולהרי הרוקי. מזג האוויר השתנה בהדרגה מהמישורים הגדולים, עם כמעט חום מדברי לשלג וקריר, ערפילי וגשום.

חנינו שני לילות בחניון השמורה האינדיאנית בכניסה התחתונה של החלק המזרחי של פארק גליישר. האתר שלנו היה מבודד ועל הנחל הקטן.

בדיוק כשהשמש שקעה, טיילתי ביער והיה לי רגע מיוחד עם שועלה. שתינו קצת פחדנו, אבל גם הסתקרנו. לקחנו רגע לבהות ואז כל אחת פנתה לדרכה.

התמזל מזלנו לראות דובת גריזלי חוצה את הכביש ממש מול המכונית שלנו, ואז עוצרת בצד הדרך כדי לנשנש עשבים. אנחנו חושבים שהיא הייתה נקבה צעירה.

המפגשים האלו מרגשים ומרשימים, ולפעמים מעבר לכל דמיון, ומהווים חלק גדול ממה שהופך את ההרפתקה הזו – למדהימה.

המשכנו בדרכנו לצד המערבי של הפארק, נסענו מדרום, מכיוון שהחלק האמצעי עדיין היה מכוסה שלג ובלתי עביר.

בכניסה המערבית יש כניסה רק לרכבים עם כרטיס מוזמן מראש, מה שהיה בעייתי  כי אנחנו בעצמנו לא ידענו שאנחנו מגיעים. זה לא מספיק להציג את הכרטיס השנתי של הפארק הלאומי, הם מאפשרים רק לכמות מוגבלת של מכוניות לנסוע בפארק במהלך היום.

 אז לבשנו שוב את חליפות ההרפתקאות שלנו ופנינו לגדת הנהר, שם שמענו שאפשר לחנות בטבע. באופן מפתיע מצאנו מקום מושלם ליד נהר Flathead לגמרי לעצמנו ב-4 ביולי. ולמחרת בבוקר חנינו לא רחוק מהכניסה המערבית ונכנסנו כדי לתפוס טרמפ עם ההסעה הפנימית שמסיירת בחלק הזה של הפארק. אגמי הקרח המפשירים (גליישרס) היפים עם צבעי ירוק/תכלת, הפסגות המושלגות ומפלי המים היו עוצרי נשימה.

מדינת וושינגטון קוראת לנו ואנחנו יוצאים לדרך. צריכים להיות בווידבי איילנד, ליד סיאטל בקרוב. חנינו במגרש חניה של Cabela’s באיידהו, באזור מנוחה לאורך כביש  2, בפארק מחוזי. לילה אחד בכל עצירה, ואחר כך עוד ועוד נהיגה.

נסענו דרך הפארק הלאומי North Cascades, התפעלנו ונשטפנו ביופיים של ההרים היפים, העצים, האגמים ועוד ועוד שלג. הטנדר החזק הוכיח את עצמו דרך ההרים, והנסיעה הייתה פשוטה וחלקה.

הגענו בזמן לשבוע ההוראה של אילן בקורס הכשרת מורים באי ווידבי המתוק והיפה. עוד על האי ועל ושינגטון בקרוב.

כמו תמיד, אני לא יכול להתעלם מהמסע הרגשי והאישי שאנחנו עוברים. זה מה שבאמת חשוב לי, עכשיו ותמיד.

השבועות האחרונים היו מאוד אינטנסיביים ומלאים בהרפתקאות מרוכזות, חוויות ונוף.

לא היה הרבה זמן (או קליטה סלולרית) לעבוד, לגלול שעות אינסופיות במדיה החברתית, לשאול שאלות קיומיות או כל זמן חסר דאגות. זה הרגיש טוב להיות בתנועה, להיות יותר בתחום ה-DOING, וקצת פחות ב-BEING.

דבר נוסף שראיתי הוא שההתרגשות המשותפת הביאה רוח חדשה למערכת היחסים שלנו והמצב ההרפתקני הרעיף עלינו אנרגיות של שמחה ומלאות חיים.

זהו לעכשיו.

תודה שהייתןם איתנו במסע הזה,

אילן ומיכל

More Posts

Click on the icons on the map to see places we stayed at along our route

Want to contact us?

The post Westboound journey Part 3 appeared first on 12 Feet Everywhere.

]]>
https://12feeteverywhere.com/westboound-journey-part-3/feed/ 0 1551
Westboound journey Part 2 https://12feeteverywhere.com/westboound-journey-part-2/ https://12feeteverywhere.com/westboound-journey-part-2/#respond Thu, 30 Jun 2022 01:31:23 +0000 https://12feeteverywhere.com/?p=136 Travel Log – Westbound Journey part 2 – June/ July 2022 Follow our journey on Instagram home Travel Log June 30 2022 (Hebrew Follows –

The post Westboound journey Part 2 appeared first on 12 Feet Everywhere.

]]>

Travel Log - Westbound Journey part 2 - June/ July 2022

12feeteverywhere

Travel Log June 30 2022

(Hebrew Follows – גרסה בעברית בתחתית – לחצו כאן לדלג על האנגלית)

We are sitting together in the car,  driving for hours, cross country from East to West. Since we left NY, we have experienced so much and traveled many miles into the Northwest. We are rushing the 60 hour drive from NJ to Seattle for a work-related commitment. We could have gone on a faster route, but we chose to stop in beautiful destinations.

About an hour ago we crossed the border from Wyoming to Montana. We are on our way to spectacular cliffs that we will probably describe in the next post.

These are the events since we wrote last: We left NY to Ohio, where we camped one night near Cleveland and another in a “hole in the wall” on our way. Not a lot to write about from there, but the fun fact we met Elan’s niece which we love and haven’t seen for a while.

From Ohio we drove and spent two nights with family. We left the rig in their neighbor’s garage and received a 5 star experience in their house, with great warmth and the most beautiful garden. We spent a lovely afternoon on the beach of Lake Michigan. It felt like a sea or the ocean with white sands and an endless blue horizon. Then we drove around the lake’s south shore, down to Indiana. We spent a night in a little farm literally in the middle of nowhere. We arrived just before dusk and managed to find very little air between the mountains of mosquitos, not allowing any living creature to stay outside. We shut everything, fell asleep and ran for our lives as soon as the sun came out. We then drove through Illinois, without stopping, and made it to Wisconsin to yet another Harvest Host farm in a beautiful green area not far from the Mississippi River.

Part of the fixing and upgrading of our rig in Tampa included adding Lithium batteries. Combined with the built-in solar panels, they are supposed to allow us many days out in nature without hook-ups. But… what happens if the fridge stays a bit open, you have a fan working, and you charge your laptop? Great question! We ran out of electricity, surprisingly, right after night fell.

Long story short, we connected to one of the farm’s outlets inside a building crawling with bats, covered the connections with plastic bags, and finished in perfect timing for a cloudburst and pouring rain. Power was back, the rain stopped, and we all were back inside safely watching  thousands of fireflies outside our windows.

Next morning we left the green valley and crossed the Mississippi River into Minnesota, crossing the whole state and stopping a few times for lunch and walks with the dogs.

We arrived in South Dakota sometime in the afternoon, to the small town Sioux Falls, left the rig at the state park and went to see the falls. It was actually a small park in the center of town, with waterfalls running down rock formations. The next morning we took our kayak for it maiden paddle in Palisades Lake. It was fun and adventurous. We left the area with mud on our feet, heading towards Badlands National park. We got a recommendation to spend the night in a place called – Boondocks on The Wall. 

Boondocking means camping out in nature without any hook-ups. This place was on the rim of the cliffs overlooking the whole valley of the park. The recommendations proved accurate: it was a beautiful place and an exciting experience. We drove up to the rim through the park, where there are endless grasslands from which huge rocks and cliffs in all sizes emerge upwards, and saw plenty of undisturbed wildlife.

We arrived, set our outdoor kitchen, and cooked with the most amazing view. When the preparation was done, we transformed the cooking table into a dining tackle and had dinner, watching the beautiful view and the colors of sunset. The sunrise on the following morning rose from the valley below and left us speechless. I don’t think the photos will be able to show the magic.

We were debating between staying another day and leaving, but we saw the weather forecast was for 100 degrees Fahrenheit that day, and again – nature showed us the way. Away from there. Continuing to another recommended place – Custer State Park. 

We camped near Custer for two nights, went to see the huge carved heads of the presidents in Mount Rushmore, the beginning of the rock carved for Native American hero, “Crazy Horse”, and drove down Needles Highway. The most impressive of the abundant wildlife we saw were the Bison. We drove through a herd of hundreds of bisons – big males, moms and calves, young ones and old ones. So many of them!

This long journey stretched through ten days and as I said I (Michal) am writing while we are driving long hours through Montana. Once in a while we share the wide expanses of the open road with another vehicle. There will be a hill or a mountain here and there. You can drive a whole hour without seeing the smallest of towns.

Lunch was a picnic at the foot of Devil’s Tower in Wyoming, a huge rock with a striped texture, emerging from the ground, surrounded by red sandy soil and greenery. We laid our rug by the rig, feasted, rested and headed on our way.

We will update soon, probably from Seattle

Thank you for being with us on this journey,

Elan & Michal 

 

Photo Gallery

12feeteverywhere

Our route in detail

Tips and things we learned

12feeteverywhere

Nobody knows the troubles I've seen

יומן מסע 30/6/2022

אנחנו יושבים יחד ברכב, תוך כדי שעות רבות של נסיעה, חוצים את היבשת ממזרח למערב. מאז שעזבנו את מדינת ניו יורק, עברנו המון חוויות  ונדדנו קילומטרים רבים אל תוך צפון מרכז היבשת. מכיוון שיש לנו תאריך יעד להגיע לסיאטל, אנחנו בתהליך מזורז של סביב ה60 שעות האלו מניו ג׳רזי ועד סיאטל. היה אפשר לקצר בכמה שעות, אבל בחרנו לעצור במקומות שעניינו אותנו או נראו לנו שלא נצליח להגיע אליהם שוב כבדרך אגב. 

לפני כשעה חצינו את הגבול בין מדינות וויומינג מונטנה. אנחנו בדרך לצוקים ששמענו עליהם נפלאות ונספר עליהם כנראה בפרק הבא.

מאז הפעם הקודמת שכתבתי : יצאנו מניו יורק למדינת אוהיו, שם עצרנו בשני מקומות – קליבלנד ועוד נקודה איפהשהו בדרך. אין יותר מדי מה לכתוב על מה שראינו או חווינו שם, מלבד המפגש עם אחיינית של אילן שאנחנו אוהבים עבר הרבה זמן מאז שפגשנו אותה.

עזבנו את אוהיו ונסענו לעוד שני לילות אצל משפחה במישיגן, שם השארנו את החללית בחנייה של השכן וקיבלנו אירוח ברמה של 5 כוכבים בבית עם אחת הגינות היפות בעולם. קפצנו ללייק מישיגן, שהרגיש כמו ים, כולל חול לבן ואופק כחול עד אינסוף. משם המשכנו מערבה הקפנו את האגם מדרום, עברנו לאינדיאנה.ֿ שם בילינו לילה בחווה קטנה באמצע שוממקום. הגענו לקראת ערב, הצלחנו למצוא קצת אוויר בין ערימות של יתושים שלא אפשרו לאף יצור חי להשאר בחוץ. סגרנו הכל, הלכנו לישון, ועם זריחת השמש נסנו על נפשנו. חצינו את אילינוי ללא עצירות, והגענו לוויסקונסין לחווה נוספת באיזור יפהפה לא רחוק מנהר המיסיסיפי. 

במהלך התיקונים ושיפוצים של החללית, התקנו מצברי ליתיום שאמורים יחד עם הגג הסולרי לאפשר לנו ימים רבים בטבע ללא חיבורים. אבל… מה קורה אם המקרר בטעות לא נסגר, וגם מפעילים מאוורר, ומטעינים לפטופ? שאלה טובה! נגמר לנו החשמל בהפתעה מוחלטת קצת אחרי שהערב ירד. 

לקצר את הסיפור – הצלחנו להתחבר לחשמל של החוה בתוך מבנה שורץ עטלפים, כולל אלתורים עם שקיות ניילון בשיאו של שבר ענן וגשם זלעפות. החשמל חזר,הגשם פסק, וכולנו חזרנו מאושרים ונינוחים לצפות באלפי הגחליליות ממקום מבטחינו.

בבוקר יצאנו מהעמק הירוק והיפה וחצינו את נהר המיסיסיפי, לתוך מדינת מינסוטה רק כדי להמשיך ולחצות את כולה עם כמה עצירות בדרך, לארוחת צהריים ועוד טיול עם הכלבים.

הגענו אחר הצהרים לדרום דקוטה לעיירה קטנה עם מפלים בשם Sioux Falls, השארנו את החללית בסטייט פארק, יצאנו לראות את המפלים. זה בעצם פארק קטן בלב העיר, עם מפלים שיורדים בין הסלעים. בבוקר למחרת יצאנו לחנוך את הקאיאק החדש שלנו באגם פליסיידס הצמוד. היה כיף והרפתקני. וכך עם בוץ על הרגליים, עזבנו ונסענו לעבר הנשיונל פארק באדלנדס. קיבלנו המלצה לבלות את הלילה על מקום שנקרא – 

Boondocks on The Wall

משמעות המילה בונדוק היא חניית לילה בחיק הטבע. והמיקום הזה הוא על צוק שצופה על כל העמק של הפארק. זו היתה חוויה מרגשת ויפהפייה. עלינו לצוק דרך הפארק עצמו, בו יש מרבדי עשבים אינסופיים ומתוכם צוקים וסלעים בגדלים שונים, והמון חיות בר מסתובבות ללא הפרעה.

הגענו, שלפנו את מטבח החוץ שלנו והכנו ארוחה במטבח עם הנוף הכי יפה בעולם. בסוף הבישולים, הסבנו את שולחן העבודה לשולחן אוכל ואכלנו ארוחת ערב מול נוף בזמן שקיעה. הזריחה לעומת זאת היתה ממש מתוך העמק וזו היתה חוויה שאין לתאר במילים, אפילו התמונות המדהימות לא יוכלו להעביר את היופי הזה. 

התלבטנו האם להשאר לעוד יום במקום היפה הזה, אבל ראינו שהטמפרטורוץ אמורות להגיע ל40 מעלות חום ושוב הטבע שלח אונו לדרכנו משם. המשכנו למקום נוסף שהומלץ לנו בדרום דקוטה – קסטר סטייט פארק.

בילינו שם שני לילות, לא ויתרנו על הר ראשמור וראינו את הפסלים החצובים של הנשיאים בסלע, בדרך גם ראינו את הסלע שהתחילו לפסל של הלוחם קרייזי הורס (Crazy Horse), נסענו בכביש היפהפה 

Needles Highway, 

פגשנו המון חיות בר שהכי מכולן הרשימו אותנו הבאפלו, או ביסון. נסענו בין עדר של מאות מהם, זכרים גדולים, אמהות וגורים, זכרים צעירים, וכמויות של כל אלו.

כל ההרפתקה הארוכה הזו התפרסה על עשרה ימים ועכשיו כאמור אני (מיכל) כותבת בזמן נסיעה ארוכה במישורים כבר במונטה. פעם בכמה זמן עוד רכב חולק אתנו את המרחבים הבלתי נגמרים. לפעמים יש גבעה או הר. אפשר לעבור מאה מייל בלי לראות עיירה קטנה אפילו. פרות או כבשים רועות פה ושם. והאופק פרוש לפנינו. 

עצרנו להפסקה בווייאומינג למרגלות צוק ענק מימדים בשם 

Devil’s Tower

סלע ענק עם מרקם מפוספס, יוצא מתוך האדמה, עם אדמת חול אדומה וצמחייה. פרסנו מחצלת, לצד החללית, אכלנו, נחנו ויצאנו שוב לדרך. 

נמשיך לעדכן בקרוב, כנראה כבר מסיאטל.

תודה שאתם כאן אתנו. 

אילן ומיכל

 

More Posts

Click on the icons on the map to see places we stayed at along our route

Want to contact us?

The post Westboound journey Part 2 appeared first on 12 Feet Everywhere.

]]>
https://12feeteverywhere.com/westboound-journey-part-2/feed/ 0 136
Travel Log – Westbound journey part 1 https://12feeteverywhere.com/travel-log-westbound-journey-part-1/ https://12feeteverywhere.com/travel-log-westbound-journey-part-1/#respond Fri, 17 Jun 2022 01:56:42 +0000 https://12feeteverywhere.com/?p=1104 Travel Log – Westbound Journey part 1 – June 2022 Follow our journey on Instagram home June 17, 2022 (Hebrew Follows – גרסה בעברית בתחתית

The post Travel Log – Westbound journey part 1 appeared first on 12 Feet Everywhere.

]]>

Travel Log - Westbound Journey part 1 - June 2022

12feeteverywhere
12feeteverywhere
12feeteverywhere
12feeteverywhere

June 17, 2022

(Hebrew Follows – גרסה בעברית בתחתית – לחצו כאן לדלג על האנגלית)

Westbound Journey begins.
 
The past few weeks have been dedicated to festive graduation ceremonies at Waldorf Schools where Elan’s former students graduated and invited him to celebrate with them, and to visits in New Jersey, ​​Pennsylvania, and New York. We have met more people and acquaintances than we are used to since this move into the big world. It was exciting and fulfilling and overwhelming all at once, and we still plan on a few more family visits along our way West. But we are definitely feeling the winds of change while arriving to places new to us both.
 
Tomorrow morning we leave New York and cross the border into Ohio. We are excited for the new and unfamiliar. The weather fluctuates often – there are really hot days, and days like today that are so cold that it was chilly even by the fire. The journey continues to evoke thoughts and reflections about its purpose, and each of our separate and shared desires and expectations from this adventure. The thought of two people, not particularly young, leaving everything and setting off, with no roots or home anywhere, can shake and confuse anyone. When I see young people making such a journey, it makes sense to me. And when I see the thousands of retirees doing it, it feels right. At our ages, it can feel a bit odd. Still, I feel that what we’re doing is really accurate for me and for us right now, and am grateful for the wonderful opportunity that all the stars have aligned for this moment.
 
I’m beginning to understand that there are substantial gifts here far beyond the beautiful scenery and landscapes. Oh, and there are SUCH beautiful views!
 
The gift that has been rising to consciousness of late is the transition from an idea or slogan to presence, fulfillment, devotion, to manifestation within life in practice. I have shared here in the past about the effort and search for a sense of taste and meaning, about the sense of emptiness that came along with this new freedom. The feeling is similar to retiring a little too early, and I’m not ready for that. We both aren’t. The truth is I feel like I am am more available and free internally than I ever was before. At the same time, I suddenly feel that all the “what” had disappeared. I did not remember what I wanted to do with my life.
 
The gift I started writing about is that through effort and searching for the outward form of what I will do, I am increasingly realizing that what I am looking for is the “who” I want to be.
 
That can actually be done here and now. Devotion and commitment mean attending to this strange, foreign life, with the travel routine, the search for the next “home” every few days, basic struggles like lack of water, balancing our spaceship as we park, taking care of our dogs, finding the right doses of together and alone time, taking care of healthy nutrition even after 6 hours of driving, extreme weather changes, storms, pollen, caterpillars, fire ants, and more. The devotion to these mundane moments and to the wondrous moments of the journey, as well, is what summons my full presence and reveals myself to me.
 
The more I am revealed, the more I become who I was looking for. All the search for what I need to do diminishes, and different kinds of possibilities and actions arrive by my doorstep (even on the move) that are fundamentally connected to the same essence that has been revealed.
 
After this short turn into the depths of my soul, I will share where, what, how and why:
 
I’m writing now from the northwest of New York State, a little south of Niagara Falls. We decided to skip the visit there, since I was there a year and a half ago and Elan has visited before, too. Another understanding that has come today is that we will not be able to see everything. There is too much to see, especially now that we have limited time to get as far as Seattle (Elan was invited to teach in the teacher training there in mid-July). So we will get where we get, see what we see, and believe we are in the right place at the right time.
 
Yesterday we arrived Lake Seneca, one of the Finger Lakes. We parked at Watkins Glenn State Park. We chose to get there because it was on our way, and I heard a lot about the waterfalls in the Ithaca area, especially the Buttermilk Falls and Ithaca Falls. Yesterday we visited the local waterfalls and this morning we planned to visit others before leaving. As mentioned, it is impossible to conquer everything, and it’s really relieving to release expectations. The morning was extraordinarily cold, rainy and slippery. The plans changed and we set off without visiting Ithaca and the area at all. Tomorrow we leave New York and really begin to make our way West.
 
We will update soon,
Thanks and goodbye,

Michal & Elan

Photo Gallery

Our route in detail

Tips and things we learned

12feeteverywhere

Nobody knows the troubles I've seen

17/6/2022 –

התנועה מערבה מתחילה

השבועות האחרונים שלנו הוקדשו לטקסי סיום חגיגיים בבתי ספר ולדורף בהם תלמידים לשעבר של אילן סיימו והזמינו אותו לחגוג אתם, וביקורים באיזור ניו ג׳רזי פנסילבניה וצפון ניו יורק. פגשנו הרבה יותר אנשים ומכרים ממה שאנחנו רגילים מאז שיצאנו לנו שנינו לעולם הגדול. היה מרגש וממלא ומציף, ועדייין ממשיכים לעוד כמה ביקורים של משפחה בדרכנו מערבה, אבל בהחלט כבר מתחילים להרגיש את השינוי כשמגיעים למקומות חדשים לשנינו

הערב אני כותבת מצפון מערב ניו יורק, ומחר בבוקר נחצה את הגבול למדינת אוהיו. ההתרגשות ניכרת לקראת החדש והלא מוכר, מזג האוויר מתעתע ויש ימים חמים ממש, וימים כמו היום קרים כלכך, עד שהיה קר מדי גם ליד המדורה בחוץ. המסע ממשיך לעורר מחשבות והרהורים לגבי מטרתו, והרצון והציפייה של כל אחד מאיתנו מהסיפור הזה, כולל הרצון המשותף

המחשבה על שני אנשים, לא צעירים במיוחד, שעזבו הכל ויצאו לטייל, ללא שורשים או בית בשום מקום, יכולה לערער ולטלטל ואפילו לבלבל. כשאני רואה אנשים צעירים עושים מסע כזה, זה נראה לי הגיוני. וכשאני רואה את אלפי הפנסיונרים שעושים את זה, זה מרגיש נכון

אני מרגישה שזה ממש מדוייק לי ולנו עכשיו מה שאנחנו עושים, ומברכת על ההזדמנות המופלאה שכל הכוכבים הסתדרו לטובת הרגע הזה. ומתחילה להבין בעיקר שיש כאן מתנות רבות הרבה מעבר לנופים יפים, ויש נופים יפים כלכך. המתנה הנוכחית שמגלה עצמה בימים אלו – היא המעבר מרעיון או סיסמא על נוכחות, הגשמה, התמסרות, ליישום בתוך החיים הלכה למעשה. שיתפתי כאן בעבר על המאמץ והחיפוש אחר תחושת טעם ומשמעות, על תחושת הריקנות שהגיעה יחד עם החופש החדש הזה. ההרגשה דומה ליציאה לפנסיה קצת מוקדם מדי,ואני לא שם. שנינו לא. אני מרגישה שסופסוף יכולה להתפנות מבפנים להרבה יותר ממה שהייתי אי פעם. יחד עם זאת, פתאם הרגשתי שנעלם לי כל ה״מה״. לא זכרתי מה אני רוצה לעשות. המתנה שהתחלתי לכתוב עליה, היא שדרך מאמץ וחיפוש של הצורה החיצונית של מה אעשה, אני יותר ויותר מבינה שמה שאני מחפשת זה את ה״מי״, מי אני רוצה להיות. ואת זה אני יכולה לעשות כאן ועכשיו. ההתמסרות לתוך החיים האלו, המוזרים, הזרים, עם שגרת הנסיעות, החיפוש אחר ה״בית״ הבא כל כמה ימים, התמודדויות בסיסיות כמו מחסור במים, לאזן את החללית שלנו כשאנחנו חונים, לדאוג לכלבים, למצוא את המינונים הנכונים של יחד ולבד, לדאוג לתזונה מיטיבה גם אחרי ימים של 6 שעות נסיעה, שינויים קיצוניים במזג האוויר, סופות, סופת אבקנים, מכת זחלים, נמלי אש, ועוד. ההתמסרות לרגעים האלו, ולרגעים המופלאים של המסע, היא זו שמזמנת את הנוכחות המלאה שלי, ומגלה לי אותי.

ככל שאני מתגלה, אני הופכת להיות מי שחיפשתי. כל החיפושים אחר מה אעשה, נרגעים, ומגיעות לפתחי (גם תוך כדי תנועה) אפשרויות של עשייה שמחוברת מהיסוד לאותה מהות שהתגלתה

אחרי הסיבוב הקצר הזה אל נבכי נפשי, אספר איפה ומה וכמה ולמה: אני כותבת עכשיו מצפון מערב מדינת ניו יורק, קצת דרומית למפלי הניאגרה. החלטנו לדלג על הביקור שם, מכיוון שאני הייתי שם לפני שנה וחצי ואילן ביקר כמה פעמים בעבר. הבנה נוספת שהגיעה היום, היא שלא נוכל לראות הכל. יש כלכך הרבה מה לראות, ובמיוחד עכשיו, שיש לנו זמן מוגבל להגיע עד סיאטל (אילן הוזמן ללמד בהכשרת מורים שם בתחילת יולי), אז נגיע לאן שנגיע, נראה את מה שנראה, ונאמין שאנחנו נמצאים במקום הנכון בזמן הנכון. אתמול הגענו לאגם סנקה, אחד מהפינגר לייקס. הגענו לסטייט פארק בשם ווטקינס גלן. בחרנו להגיע לשם כי זה היה בדרך שלנו, ושמעתי רבות על המפלים באיזור איטקה, בעיקר מפלי באטרמילק ומפלי איטקה. אתמול ביקרנו במפלים המקומיים והבוקר תכננו לבקר באחרים לפני היציאה. כאמור, אי אפשר לכבוש את הכל, וגם ממש כיף לשחרר ציפיות. הבוקר היה קר באופן יוצא מהכלל, וגשום וחלקלק. התכניות השתנו ויצאנו לדרך בלי לבקר באיטקה והאיזור בכלל. מחר עוזבים את ניו יורק ומתחילים ממש להתרחק לכיוון מערב

נעדכן בקרוב

תודה ושלום

אילן ומיכל

More posts

Click on the icons on the map to see places we stayed at along our route

Want to contact us?

The post Travel Log – Westbound journey part 1 appeared first on 12 Feet Everywhere.

]]>
https://12feeteverywhere.com/travel-log-westbound-journey-part-1/feed/ 0 1104
Travel Log – New Jersey https://12feeteverywhere.com/travel-log-new-jersey/ https://12feeteverywhere.com/travel-log-new-jersey/#respond Fri, 27 May 2022 15:51:59 +0000 https://12feeteverywhere.com/?p=806 Travel Log – New Jersey – June 2022 Follow our journey on Instagram home May 27, 2022  (Hebrew Follows – גרסה בעברית בתחתית – לחצו

The post Travel Log – New Jersey appeared first on 12 Feet Everywhere.

]]>

Travel Log - New Jersey - June 2022

12feeteverywhere
12feeteverywhere
12feeteverywhere
12feeteverywhere

May 27, 2022 

(Hebrew Follows – גרסה בעברית בתחתית – לחצו כאן לדלג על האנגלית)

Hello from New Jersey. Hopefully we will have the time and reasons to post more often.

The last time I wrote here, we were “stuck” in Florida. We actually only left Florida mid-April, and I would love to share the experience of the trip north.

To sum up Florida – we found ourselves there waiting to repair our mothership plus we discovered that my injury is a little more complicated than we thought. We met 3 orthopedists who insisted on surgery, which immediately sent us on a break from travels and on a search for creative solutions , which resulted in me flying to Israel for conservative treatment and rehabilitation in the ‘body Cognition’ method. It is a deep and exciting method that includes hands-on therapy and movement classes. Amazingly the miracle happened and I almost returned to  full motion at lightning speed, ready and excited to “really” start traveling.

The adventure of the search for healing included about a month and a half in Israel, with a short visit to Costa Rica on the way. Elan also joined me in Israel for two weeks. We met family, friends, enjoyed the Israeli spring and a lot of hummus (like proper tourists). This is why we left Palm Beach area only on April 11th to begin our our way up north.

The experience of packing,  searching for a route,  looking for places to park, experiencing beautiful sceneries and new adventures filled us with excitement. This reminded me why we  set out on this journey in the first place.

With renewed energy  and vigorous spirits a new movement  began. We made our way out of Florida over 10 days  with stops at farms, rivers, parks and beaches, this time choosing to drive up the coast and beaches to Georgia, South and North Carolina, Virginia, a hasty pass in Delaware, Maryland and then New Jersey.

The experiences  that left deep impressions on me were:

Endless expansive beaches in the  Daytona Beach area.

A visit to Memorial Center and  Museum where the Wright brothers achieved the first flight (I admit it was more fascinating and meaningful for Elan, but I was actually. a bit swept away with excitement  myself) 

Myrtle Beach – A charming state park with a beach within walking distance and our favorite combination – parking in a green and almost tropical vegetation, next to a beach where dogs are allowed.

And the highlight of this period: 

Assateague Island

Apparently  much is told in literature and history about the island and the wild horses that live on it undisturbed. Parking is along the coast, with a small dune that protects and separates the RVs and tents from the ocean’s strong winds and sandstorms. Herds of wild and beautiful horses naturally roam among all the visitors providing hours of admiration and excitement. Legend has it  they arrived in a special shipment from Spain but the ship in which they were transported perished and they miraculously managed to reach the island. Another legend says that they were brought as guards to protect the mainland from overseas invaders. Anyway it was a very long time ago, and they have been living and breeding there and in the southern part of the island (Chinkoteague) for several centuries.

We are now staying in New Jersey, as planned,  for a month. Elan is teaching at the Princeton Waldorf school. We got to give and receive hugs with friends and will soon continue on our journey. As we have already understood, the path reveals itself while we proceed, and the route changes from moment to moment. The original plan to visit Alaska in the fall had to be postponed for technical reasons and we are invited for a week of work in Seattle in July. So we will soon head off to the other side of the continent. The way there will be relatively fast because we will have 3 weeks to cross from East to West.

It excites me to imagine travel and adventures in places I have never seen, and i am intrigued to see if we can find ways to deepen the sense of  meaning of  this chapter  beyond the great fun that it already is. 

Or perhaps I shall come to the conclusion that fun is well and right for now and I should not seek meaning and depth in places they don’t belong?

We are ready to continue, and are really happy for your joining us here

see you soon

Thank you for being with us,

Michal & Elan

Photo Gallery

Our route in detail

Tips and things we learned

12feeteverywhere

Nobody knows the troubles I've seen

27/5/2022

שלום לכולם מניו ג׳רזי. מקווים ממש שבקרוב יהיה לנו יותר זמן וסיבות לעדכן כאן לעתים קרובות יותר

בפעם הקודמת שכתבתי כאן היינו ״תקועים״ בפלורידה. למעשה עזבנו את פלורידה רק באמצע אפריל, ואשמח לשתף בחווית המסע צפונה

לסיכום פלורידה – מצאנו את עצמנו שם מחכים לתקן את החללית ובנוסף גם גילינו שהפציעה שלי קצת יותר מסובכת ממה שחשבנו. פגשנו 3 אורתופדים שהתעקשו על ניתוח, מה שמיד שלח אותנו להפוגה במסע וחיפוש אחר פתרונות יצריתיים, וכתוצאה טסתי לישראל לטיפול ושיקום שמרני בגרסת ׳מחשבת הגוף׳. זו שיטה עמוקה ומרגשת שכללה טיפול במגע ושיעורי תנועה. למזלי -הנס אכן קרה. חזרתי לתנועה כמעט מלאה במהירות הבזק, מוכנה ומתרגשת להתחיל ״באמת״ לטייל

כל ההרפתקה הזו, כללה כחודש וחצי בישראל, עם ביקור קצר בקוסטה ריקה בדרך. שבועיים מתוך הביקור גם אילן  הצטרף, ופגשנו משפחה, חברים, זכינו להנות מהאביב הישראלי והרבה מאד חומוס (כמו תיירים טובים). כך יצא שעזבנו את איזור פאלם ביצ׳ ב11 באפריל והתחלנו את דרכינו צפונה

החוויה של אריזות, חיפוש מסלול ומקומות לחנות, חווית נופים יפים והרפתקאות מילאו אותנו בהתרגשות והזכירו לי למה בכלל  יצאנו למסע הזה מלכתחילא

  עם כוחות מחודשים, מלאי מרץ ועזוז התחילה תנועה חדשה. במשך 10 ימים עשינו את דרכינו  מחוץ לפלורידה. עם עצירות בחוות, נהרות, פארקים וחופים, הפעם בחרנו עלייה דרך החוף לג׳ורג׳יה, דרום וצפון קרוליינה, וירג׳יניה , מעבר חפוז בדלאוור , מרילנד ומשם לניו ג׳רזי

החוויות שנחקקו עמוק בלבי מהמסלול המדובר היו

חופים רחבי ידיים אינסופיים באיזור דייטונה ביץ׳ בפלורידה

ביקור באנדרטה ומוזאון בו האחים רייט צלחו את טיסתם הראשונה (אני מודה שזה היה יותר מרתק ומשמעותי לאילן, אבל הצלחתי להתרגש קצת גם)

מירטל ביצ – סטייט פארק מקסים עם חוף ים במרחק הליכה והשילוב האהוב עלינו – חנייה בתוך סבך ירוק וכמעט טרופי,  לצד חוף ים שמותרר לכלבים

וגולת הכותרת של הפרק הזה –  אי אסטיג

Assateague Island 

מסתבר שרבות מסופר בספרות ובהיסטוריה על האי בעקבות סוסי הפרא שחיים בו ללא הפרעה. החנייה היא לאורך החוף, עם דיונה  קטנה שמגנה ומפרידה בין הקראוונים והאוהלים ובין האוקיינוס מפני רוחות עזות  וסופות חול. ובאופן טבעי עדרים של סוסים פראיים ויפהפיים משוטטים בין כל המבקרים ומספקים שעות של התפעלות והתרגשות. האגדה מספרת שהגיעו במשלוח מיוחד מספרד והספינה בה הובלו נספתה והצליחו בדרך נס להגיע אל האי. אגדה אחרת אומרת שהביאו אותם כשומרים מהיבשה להגן מפני פולשים מהים. בכל אופן זה היה מאד מזמן, והם חיים ומתרבים שם ובחלק הדרומי של האי (צ״ינקוטיג) כבר כמה מאות של שנים

עכשיו נעצרנו בניו ג׳רזי לביקור שתוכנן מראש לחודש עבודה של אילן בביה״ס ולדורף בפרינסטון. זכינו בחיבוקים עם חברים ובקרוב נמשיך במסע. כמו שכבר הבנו הדרך מתגלה תוך כדי תנועה והמסלול משתנה מרגע לרגע. התכנית להגיע לאלסקה בסתיו נאלצה להדחות מכל מיני סיבות טכניות והוזמנו לשבוע עבודה בסיאטל ביולי. מצאנו את עצמנו מתכננים בימים אלו את הדרך לקצה השני של היבשת. הדרך לשם תהיה יחסית מהירה כי יישארו לנו 3 שבועות לחצות ממזרח למערב

מרגש אותי לדמיין תנועה והרפתקאות במקומות שמעולם לא ראיתי, מסקרן אותי לראות האם נמצא דרכים להעמיק את תחושת הטעם והמשמעות של כל הדבר הזה מעבר לכיף הגדול שכבר קורה. או אולי להגיע למסקנה שכיף זה טוב ויפה לעכשיו ולא צריך לחפש משמעות ועומק בכח?

אנחנו ממשיכים, נשמח ממש שתצטרפו אלינו כאן 

נפגש בקרוב

תודה שהייתם אתנו,

אילן ומיכל

More posts

Click on the icons on the map to see places we stayed at along our route

Want to contact us?

The post Travel Log – New Jersey appeared first on 12 Feet Everywhere.

]]>
https://12feeteverywhere.com/travel-log-new-jersey/feed/ 0 806
Travel Log Florida https://12feeteverywhere.com/travel-log-florida/ https://12feeteverywhere.com/travel-log-florida/#respond Sat, 15 Jan 2022 19:08:07 +0000 https://12feeteverywhere.com/?p=195 Travel Log – Florida – January 2022 Follow our journey on Instagram home January 15, 2022  (Hebrew Follows – גרסה בעברית בתחתית – לחצו כאן

The post Travel Log Florida appeared first on 12 Feet Everywhere.

]]>

Travel Log - Florida - January 2022

12feeteverywhere
12feeteverywhere
12feeteverywhere
12feeteverywhere

January 15, 2022 

(Hebrew Follows – גרסה בעברית בתחתית – לחצו כאן לדלג על האנגלית)

We are “stuck” in Florida, waiting for some repairs to be done at Airstream of Tampa. Pity us 😉

It is still very hard to find sites at campgrounds in Florida during the winter, and we are wondering if we should head a little west after fixing the rig. It’s hard to imagine leaving this perfect weather in the middle of winter for anything else. But – we will let the stars speak and the ways be shown to us.

This adventure is not all smiles and beautiful scenery (although there are a lot of both), this adventure is meaningful to us both in so many ways, we are slowly learning to realize.

**Clarification – For those reading here first time  – most of the writing here will be done by me – Michal, so sometimes I will write in plural, and others as singular**

Daily life may seem like really “normal” functioning, plus a little extra. Taking care of the dogs, feeding them and taking out for walks, cooking, cleaning, laundry are all part of our daily routine. We both still work a little and for that we need to find places with either WIFI or a strong cellular connection so we can be in touch with the people we work with. In addition there all things related to to mobility – Planning, packing, driving, campground bills, reservations, constant tracking of cancellation systems for desired campgrounds, and then settling in new environments on a regular basis. Just that can fill our days without even thinking of anything else. Most of the time this life is very satisfying and fulfilling, especially when recreation, touring, kayaking and exploring new places are added to them. In all of this lives a couple, naturally sometimes moody (mainly a certain one of the two), at times a quarrel or misunderstanding and a feeling of frustration may occur too. For now we find each other’s company to be a great deal, while once in a while we zoom with family and friends.

I really really really! Miss my son Laor, my friends and family in Israel and in the Princeton area and hope to meet and visit them while living this nomadic life. Our friend Rachelle (from Princeton) visited. She stayed with the dogs and the rig while we were taking a short break in Mexico and we got to spend precious time together before and after while roaming together. She might even visit again soon. Anyways the plan is to meet Laor sometime in the coming weeks, and to arrive in Princeton in May, when I will also want to make a short trip to Israel.

I continue writing now, the morning after. The weather forecast showed a tropical storm expected to start at night, so we stopped everything we were doing and got everything packed and ready to move if needed, and also moved the rig away from the huge and generous tree we were lucky to park under for two days. At 6 am we awoke to a dramatic thunderstorm and then came the phone alerts to get shelter and high probability of a tornado heading our way in the next 30 minutes. Half of us was very calm and ready for anything, while the other half read all alerts and regulations as she sat away from the windows counting the minutes for the storm to pass. And here we are and all is well, thank god. A few drops on our tin roof and the sun shines again on Tampa Bay and on the beaches of the Gulf of Mexico.

Lately I have been asking myself why I needed to move so far away from my comfort zone. Why deal with all of my biggest fears? Being removed from everything familiar, meeting myself without the distractions life provided until now, I realized the answer was embedded in the question – I really want to meet myself and the world without distractions. In about two weeks I will celebrate my 45th birthday and feel a new inner position towards life, a will to give and offer, to do something meaningful and to generally understand deeper who I am and what I have to give. A sort of route recalculation. Finding stability and anchoring without depending on anchors outside of me (or at least as little as possible). I realize that nature-adjacent living, with very little material belongings, the mobility and flexibility that comes with it, encounters with animals and sceneries and a life of simplicity, allow me a lot of freedom of mind and being. I think I could say that life in this open world, despite the challenges and hardships, allows me to be open to something bigger than me and connected to myself and my essence. All of this while experiencing so much beauty and fulfilling a life-long dream.

I end this post on a positive note, while the sun rises. I didn’t know what will be written here, and I suspect myself of writing mainly to gather my thoughts and process my feelings. If through that I could update those of you who are interested – we all win.

We will meet in the next post, hopefully sometime in the near future.

Thanks for being with us.

Michal & Elan

Photo Gallery

Our route in detail

Tips and things we learned

12feeteverywhere

Nobody knows the troubles I've seen

15/1/2022

אנחנו ״תקועים״ בפלורידה, מחכים לתיקונים והחלפה של כמה חלקים בסוכנות איירסטרים בטמפה

אוי האומללות 😉

ממש קשה למצוא מקום לחנות את החללית בתקופה החורף בפלורידה והתחלנו לתהות אם כדאי לנסוע קצת מערבה בסיום התיקונים. קשה לדמיין איך אפשר לעזוב מזג אוויר כזה מושלם בשיא החורף לטובת כל דבר אחר. אבלניתן לכוכבים לדבר ולדרך להחשף בפנינו

**הבהרהמי שקורא/ְת אותנו פעם ראשונה, אני מזכירה שאת עיקר הכתיבה פה אני אכתובמיכל. כך שמדי פעם אכתוב ברבים ומדי פעם ביחידה**

ההרפתקה הזו היא לא רק חיוכים ונופים יפים (למרות שיש הרבה משניהם), יש כאן משמעויות רבות ששנינו עדיין מגלים ולומדים לראות

המופע היומיומי של החיים נראה כמו תפקוד רגיל פלוס עוד קצת. צריך לטפל בכלבים, להאכיל ולהוציא לטיולים, לבשל, לנקות, לכבס. כל אחד מאתנו גם עובד קצת, בשביל זה צריך לחפש מקום עם אינטרנט כדי להתחבר לעולם ולאנשים. בנוסף כל האלמנט של ניידותתכנון,  אריזה, נסיעה, תשלומים על מקומות, הזמנות, מעקב אחרי ביטולים במקומות נחשקים,  ואז היכרות עם מקום חדש. כל זה יכול למלא את הימים בקלות בלי לחשוב או לעשות שום דבר מעבר. רוב הזמן החיים האלו מאד ממלאים ומספקים, במיוחד כשאנחנו מוסיפים להם בילויים, טיולים, שיט קיאקים ועוד חקירה וגילוי של מקומות חדשים ולא מוכרים. בתוך זה זוג אנשים, לפעמים עם מצבי רוח (בעיקר חלק אחד מתוך השניים), לפעמים איזה ויכוח או אי הבנה, ולפעמים גם תסכולים מן הסתם. בינתים זה נראה שרוב הזמן , ממש טוב לנו להיות רק שנינו ופעם בכמה זמן לעשות זום עם חברים ומשפחה

אני מאד מאד מאד! מתגעגעת ללאור ולחברות ומשפחה בישראל וגם באיזור פרינסטון ומקווה להצליח בתוך חיי הנוודות שלנו גם להצליח לפגוש ולבקר. ראשל, חברה של שנינו מפרינסטון הגיעה לבקר וגם לשמור על הכלבים כשטסנו למקסיקו. היה ממש כיף שנשארה אתנו שבוע לפני ועוד כמה ימים אחרי. יכול להיות שהיא תגיע לביקור נוסף בקרוב. ובכל מקרה התכנית היא לפגוש את לאור איכשהו במהלך השבועות הקרובים, ובמאי להגיע לפרינסטון ואז גם לטוס לישראל לביקור קצר

עכשיו כבר הבוקר למחרת היום שהתחלתי לכתוב. ראינו בתחזית מזג האוויר שצפויות סערות של גשם ורוחות בלילה והתחלנו בערב לארוז הכל וגם הזזנו את הבית שלנו שלא יהיה מתחת לעץ הענק והנדיב שהיינו תחתיו יומיים. ב6 בבוקר התעוררנו בלב סופת רעמים וברקים טרופית דרמטית והגיעו התראות לטלפון שמתריאות לתפוס מחסה וסיכוי לטורנדו בחצי שעה הקרובה. חצי מאתנו היה מאד רגוע ומוכן למה שיגיע, והחצי השני קראה את כל הוראות הזהירות והתרחקה מהחלונות בזמן שחיכתה לחצי שעת הסכנה לעבור. והנה אנחנו כאן אחרי הסערה, תודה לאל. רק טפטופי גשם קלילים על גג הפח ולאט לאט זורח לו יום חדש כאן במפרץ טמפה שלחופי מפרץ מקסיקו

ביומיים האחרונים שאלתי את עצמי למה הייתי צריכה לצאת כל כך רחוק מאיזור הנוחות שלי, למה להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלי, עם הריחוק מכל מה שמוכר וידוע, לפגוש את עצמי בלי הסחות הדעת שהחיים סיפקו לי עד כה. הבנתי שהתשובה נמצאת בגוף השאלה. אני ממש רוצה לפגוש את עצמי ואת העולם בלי הסחות דעת.  בעוד כשבועיים אני חוגגת יומולדת 45 ומרגישה איזושהי התמקמות חדשה אל מול החיים, רצון לתת, ולעשות משהו בעל משמעות  ובאופן כללי להבין יותר לעומק מי אני באמת ומה יש לי לתת. קצת כמו חישוב מסלול מחדש. ומציאת עוגן ויציבות ללא תלות בעוגן חיצוני (או לפחות כמה שפחות תלויה בעוגנים חיצוניים)

בנוסף אני מבינה שמשהו בחוויית חיים יותר מחוברים לטבע, ללא הרבה חפצים וקשר לעולם החומר, היכולת לעזוב ולמצוא מקום שמותאם לנו בכל רגע נתון, המפגשים עם חיות ונופים וחיי פשטות  מהסוג הזה, מאפשרים לי חופש הוויה וחופש מחשבה. אולי אני יכולה להגיד שהחיים בעולם הפתוח, על אף הקשיים והאתגרים, מאפשרים לי להיות פתוחה  למשהו רחב ממני ומחוברת לעצמי ולמהות שלי. ועל הדרך לחוות את כל היופי הזה ולהגשים את חלום חיי

אני מסיימת את הפוסט הזה בנימה חיובית, תוך כדי שהשמש זורחת. לא ידעתי מה ארצה לכתובומרגישה שיש משהו בכתיבה שהוא בעיקר מסדר לעצמי את המחשבות ואוסף את הרגשות. ואם גםתוך כדי אני יכולה לשתף את מי שמתענייןאז כולנו זכינו❤

נפגש בפרק הבא, בתקווה שמתישהו בעתיד הקרוב

תודה שהייתם אתנו,

אילן ומיכל

More posts

Click on the icons on the map to see places we stayed at along our route

Want to contact us?

The post Travel Log Florida appeared first on 12 Feet Everywhere.

]]>
https://12feeteverywhere.com/travel-log-florida/feed/ 0 195
Travel Log – First Post https://12feeteverywhere.com/travel-log-first-post/ https://12feeteverywhere.com/travel-log-first-post/#respond Sat, 01 Jan 2022 23:02:51 +0000 https://12feeteverywhere.com/?p=251 Travel Log – First Post – January 2022 Follow our journey on Instagram home (Hebrew Follows – גרסה בעברית בתחתית – לחצו כאן לדלג על

The post Travel Log – First Post appeared first on 12 Feet Everywhere.

]]>

Travel Log - First Post - January 2022

12feeteverywhere
12feeteverywhere
12feeteverywhere
12feeteverywhere

(Hebrew Follows – גרסה בעברית בתחתית – לחצו כאן לדלג על האנגלית)

January 1, 2022

Almost 3 months into our Journey, we finally get to the long awaited Travel Blog.
I will start by saying most of the writing here will be done by me – Michal. Elan is busy saving the world 😍.

My initial plan was to post a new update from each campground and share our experiences from that area, but life has its own rhythm , and life while  in a journey even more. So we dive into that rhythm and let it show us the path.

I will not belabor you with all the details of the first part of this adventure, eventually I will gather my toughts and add some from our social media and create a new post just for that first part. In two words I will  say here it was crazy intense, and I am so happy to be  where we are today.

Today is our 3rd wedding anniversary, we honored our tradition of writing to each other on this special day, both of us aknowledgeing   and realizing the home we have created for ourselves and for each other. It is beautiful and healing to know we create a home, even though we move around and explore places we have never been to. My ability to explore is limited, since I injured my ankle and knee just before embarking on this adventure, but if we are lucky I get to see beautiful places right from our back door. 

Speaking of home, we actually landed in a campground which to say it nicely, is a big nothing in the middle of nowhere with nothing around, and nothing inside. We arrived here after staying in a site backing up to a beautiful lake, with a magical microcosm of life, waking up to birds, ducks and iguanas and colorful striking sun rises on the water.  It is a bit shocking and confusing after finding in the previous place, precious moments with ourselves, with nature and with each other, to be here and just “be”.  At first we thought it would be a great opportunity to focus inwardly and get things done indoors. Unfortunately because we are surrounded by artificial water canals, and endless fields of sugar canes, sitting outside is not an option, not even for the dogs. This is a big parking lot with no nature around and many species of bugs and mosquitoes. So instead of sitting and waiting for the time to pass, locked up with two dogs in a tin can  (very well equipped tin can), I sat a whole day on websites of campgrounds, and tomorrow we leave to the west coast of Florida, hoping to sit by inspiring waters again, settle in, and find more space to live this dream while feeling content and free to do our thing. 
Both Elan and I have been thinking a lot about what our thing is. I think it is beginning to reveal, which already makes all this journey worthwhile .

Happy 2022 to all of us. 
I think we have learned from the past 2 years not to make assumptions or make too many promises for a future yet unknown.

But it wouldnt hurt to wish for this year to be good and meaningful, to hope for the best, and to pray a lot.

Thanks to whom ever reads this. Let us know you are here with us.

Love,
Elan & Michal

1/1/2022

עברו כבר שלושה חודשים מאז שיצאנו למסע, ובשעה טובה מתפנית לכתיבת יומן מסע

  אתחיל ואומר שאת רוב הכתיבה כאן אני אעדכן – מיכל. אילן עסוק בהצלת העולם

בתכנית הראשנית התכוונתי לעדכן פוסט חדש בכל אתר קמפינג ולחלוק את החוויות שלנו מאותו האיזורת אבל החיים מראים לנו את הקצב שלהם, וןחיים בזמן מסע שכזה – עוד יותר. וכך אנחנו צולליםלתוך הקצב והמקצב שהדרך מכתיבה

לא אתעכב על הפרטים של החלק הראשון בהרפתקה שלנו, עם הזמן אצליח לאסוף את מחשבותייוגם להוסיף תמונות מעמוד האינסטגרם ואולי גם ליצור פשוט שכולו מוקדש לכל הדרמות של ההתחלה

בשתי מילים אני יכולה להגיד שהיה משוגע ואינטנסיבי,ושאני שמחה להיות איפה שאני היום

יום הוא גם יום הנישואין השלישי שלנו, וכמיטב המסורת (הארוכה) קידשנו את היום ובירכנו אחד את השנייה במכתבי תודה ואהבה, וגילינו ששנינו מוקירים ומכירים בבית שיצרנו לעצמנו והאחת לשני. זה כלכך מרפא ויפה לדעת שאנחנו יוצרים בית, במיוחד עכשיו כשאנחנו משוטטים ומגלים מקומות שמעולם לא היינו בהם

 היכלת שלי לגלות מאד מוגבלת בעקבות פציעה של קרסול ורך רגע לפני היציאה לדרך, אבל יוצא לנו לא מעט לראות נופים מדהימים ממש מהדלת האחורית של ה״בית״ שלנו

ואם כבר דיברנו על בית, למעשה נחתנו באתר קראוונים, בלשון המעטה נקרא ל – אמצע שוממקום, עם שומדבר בפנים ושומכלום בחוץ. הגענו לכאן אחרי 12 יום של חנייה על שפת אגם יפהפה ומלא בחיים, מתעוררים עם הציפורים, האיגואנות והברווזים לצבעי זריחה עוצרי נשימה על המים.  אחרי כל רגעי הקסם היקרים מפז עם עצמנו, ביחד ובנפרד ועם הטבע, היה מבלבל במיוחד להגיע למקום שכל מה שנותר לעשות בו הוא להיות, פשוט להיות

בהתחלה זה היה נראה כמו הזדמנות נהדרת לעצור רגע ולהתמקד פנימה, אבל מהר מאד גילינו שהגענו לאיזור במרכז המדינה (פלורידה), שדות אינסופיים של קני סוכר מוקפים בתעלות מים מלאכותיות, ובעצם אנחנו ממוקמים במגרש חנייה גדול בלי. טבע או נוף, ומינים רבים של חרקים ומעופפים בכל הגדלים, מבלתי נראים ועד גדולים ומאד מציקים. אפחךו הכלבים לא הסכימו להיות בחוץ יותר מכמה דקות ברצף. אז במקום לשבת ולחכות בתוך קופסת שימורים  (מאובזרת היטב, אבל עדיין חתיכה של פח), 2 אנשים ו 2 כלבים,ביליתי יום שלם בתוך מסך המחשב שלי כדי למצוא אתרי אינטרנט של אתרי קראוונים, וממש מחר אנחנו אורזים הכל ויוצאים לכיוון החוף המערבי של פלורידה. מקווים לשלחנות לצד מרוק מים ממלא ומחבק שוב, למצוא מקום להתרווח, להתיישב ולמצוא השראה שוב וסיפוק מהמסע, ולמצוא את עצמנו בתוך כל הבליל הזה מחדש

שנינו עבוקים במחשבות ותהיות מהו ה״דבר״ שלנות ונראה שלשנינו מתחיל להתגלות ניצוץ של  משהו חדשת מה שבהחלט הופך את היציאה למסע הזה שווה כל רגע

שנת 2022 שמחה לכולנו

אני חושבת שלמדנו לא בשנתיים האחרונות לא למהר להסיק מסקנות ולא להניח הנחות בקשר לעתיד שעדיין לא ידוע לנו

אבל בטח לא יזיקלאחל שתהיה זו שנה מלאה בטוב, במשמעות, בתקווה לטוב ביותר, ולהתפלל המון

תודה למי שקורא/ת כאן

סמנו לנו שאתם/ן כאן אתנו

באהבה

אילן ומיכל

 

Photo Gallery

Our route in detail

Tips and things we learned

12feeteverywhere

Nobody knows the troubles I've seen

More posts

Click on the icons on the map to see places we stayed at along our route

Want to contact us?

The post Travel Log – First Post appeared first on 12 Feet Everywhere.

]]>
https://12feeteverywhere.com/travel-log-first-post/feed/ 0 251